mybody

דיון מעניין החל להתרקם בבלוגו של חוד התער. הגבתי שם באופן אמוציונאלי, אבל זה לא הסתיים. יש לו די הרבה מגיבים, וכדאי לכן לפחות לעבור בפוסט שהתחיל את זה וגם בפוסט שבא אחריו. אני קצת קורסת לאחרונה עקב עומס עבודה (קורה לפעמים) ועל כן לא סיימתי. אבל ההצעה שלו מעניינת, ושווה לפחות לחשוב עליה. אישית מאד אהבתי שהוא גבר, משום שאני לא מאמינה שנשים וגברים עומדים כאן משני צדדים שונים. אנחנו חיים בחברה אחת ומזדיינים אחד עם השני. נכון, יש גברים שמחרבים לנשים את חדוות המין ועושים שם רע לכל הגברים באשר הם. לצערי - רבים מהמחרבים לא מודעים למה שהם עושים, אם כי לא פעם הם מעדיפים שלא להיות מודעים לזה. וכן, יש גם את אלו שעושים את זה מתוך רוע צרוף, ויש כאלו שמנצלים הזדמנויות פשוט משום שהם יכולים. אחת הסיבות לקיומו של הבלוג הזה הוא להראות להם שאנחנו לא שותקות. גם להם וגם לגברים המקסימים וגם לנשים, אבל הדרך להתחיל לשנות משהו - היא להראות שמשהו לא בסדר. המשימה הזאת לא מוטלת רק עלינו הנשים, אשמח מאד לראות גם גברים שיוצאים כנגד מה שאנחנו עוברות.

הסיפור הפעם הגיע בתגובה לפוסט הקודם. Girl A בסך הכל עמדה לתומה במעלית עם איזשהו יצור ממין זכר ששלח אליה את הכפות המכוערות שלו וברח. מי לא היתה לוקה בהלם???

קרה לי גם מקרה דומה לפניי כמה שנים. אם זה לא מפריע אז אני אכתוב אותו פה... כי עד עכשיו לא סיפרתי את זה לאף אחד...ואני מרגישה שפה אני כן מסוגלת לכתוב.   חזרתי מקניות בשעת ערב 7-6 ונכנסתי למעלית עים איזשהו גבר, מלחתחילה הייתה לי הרגשה שייקרה משהו, אבל הדלת של המעלית הספיקה כבר להסגר. ועליתי עים האיש הזר הזה במעלית, הוא ירד בקומה 4 או 3 ואני גרה בקומה 8 ובדיוק בדרך שהוא יצא מהמעלית , הוא כיוון את ידו לעבר הכוס שלי. לא הספקתי להבין מה קרה, ההיתי דיי בהלם מלמלתי לו כמה דברים  כפי שזכור לי... הגעתי הביתה, ואז קלטתי מה הוא עשה. רעדתי, וממש עברה לי הצמרמורת בגוף כשנזכרתי באותו הרגע. היו לי גם סיוטים כמה ימים... מאז אני לא עולה יותר עים גברים במעלית או בכלל במקומות סגורים.

תודה, Girl A. את יודעת למה אני מחייכת? כי כל סיפור שמצטרף למאגר הוא תרומה ע-נ-ק-י-ת לשינוי. אולי יום אחד זה אפילו יעזור לנו להפסיק להתבייש... אז תודה לך.

אל תשכחו את המייל המקבל:

[email protected]

any

נדמה לי שהרגע שבו בלוגרית "מתוודה" על איזושהי תקיפה מינית שעברה (לסוגיה) - הוא משמעותי מאד עבורה. זה הרגע שבו נקרע מסך השתיקה האופייני לתחום. שיר החורש תרמה את חלקה להעלאת המודעות כשהעלתה את הפוסט "הגוף שלי שייך לי" (בחירת שם מוצלחת) בנובמבר 2005, שבו סיפרה על שני אירועי הטרדה שחוותה, אליהם היא מתייחסת כ"הטרדות מינוריות". בשביל זה הוקם mybody. אני מקווה שעוד נשים ימצאו כאן במה הולמת כדי לספר את סיפורן.

להלן סיפורה של שיר החורש:

לילה אחד בשנת שירות לאומי, שכזכור עשיתי בפנימייה לילדים מבתים הרוסים, לאחר שהשכבתי את הילדים לישון, יצאתי החוצה לשאוף קצת אויר. השעה הייתה מאוחרת, ולכן היה חשוך ושומם. לפתע ראיתי את אחד הבוגרים (בן 17-18) מתקדם לעברי. הנהנתי בראשי, אמרתי "לילה טוב" והמשכתי ללכת, אלא שכנראה היו לו רעיונות אחרים בראש. הוא תפס אותי והתחיל לחבק ולמזמז, צעקתי לו שיעזוב אותי והוא משך אותי לכיוון השיחים. באותו רגע עבר בסביבה בוגר אחר שקפץ עליו והרחיק אותו.

מזועזעת עד עמקי נשמתי, רצתי למנהל הפנימייה ולמדריכת הקבוצה של אותו בחור וסיפרתי בדיוק מה קרה. מסתבר שהוא עשה דברים כאלו וחמורים יותר גם לתלמידות בפנימייה, שפחדו לספר. נמסרה הודעה למשטרה והבחור נלקח למאסר.

יום שישי אחד בשעות הבוקר, אחרי שישנתי אצל חבר שלי בזמנו, מיהרתי לתפוס אוטובוס, אז הלכתי בדרך קיצור. בדרך כלל אני נמנעת מדרכי קיצור, אבל היה אור ומדובר ברמת אביב, אז לא חששתי. באמצע הדרך ראיתי בחור שאמר לי משהו, התקרבתי כדי להגיד לו שאני חירשת – הייתי בטוחה שהוא רק רצה לדעת את השעה. איך שהתקרבתי קצת ובדקתי בשעון, הוא תפס לי את החזה והתחיל למשש...

זה היה באמצע חורשה והיינו לבד, כך שלצעוק לעזרה לא היה טעם, אז נתתי לו בעיטה וצרחתי עליו שיעוף.. למזלי הוא באמת עף.

תומר, לא שכחתי אותך. סבלנות. זמני כל כך מצומצם :(

עדויות נוספות, כולל לינקים לפוסטים ישנים בנושא, שילחו למייל:

[email protected]

any 

שלום,

היוזמה צוברת תאוצה :)

לאחרונה הבלוג צורף לעוד שתי טבעות - "בלוגים לוחמים" ו"נשים חזקות", ובכך התגשמו שאיפותיי הטבעתיות בישרא-בלוג :) חששותי מפני היענות נמוכה מתפוגגים, ככל שסיפוריכן ממשיכים להגיע. אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר להעלות אותם לכאן, ואני מתכוונת לזה: מילים יכולות לשנות את העולם. זה לא שאם נספר אז זה ייגמר, אבל ככל שנספר יותר - יהיו להם פחות תירוצים להתעלם מאיתנו. הכוח שלנו טמון במסה שלנו. 

הפעם - זהו סיפורה של  gur_sh, שהותקפה מינית לפני כעשר שנים, כשהיתה בכיתה ג'. היא דווקא התלוננה במשטרה, אבל מה הם כבר יכלו לעשות.  

הותקפתי מינית כשהייתי בת 8 או 9 (כיתה ג'). גרתי בגבעתיים באותה תקופה והיה קרוב לבית שלי שטח חולות גדול, זה היה איזור שהייתי מטיילת בו הרבה, בד"כ עם חברות. באותו היום הלכתי עם שתי חברות לטייל באותו איזור. עשינו משחקים תחרותיים בחולות והחלטנו שמי שמנצחת בכל משחקים תכנס אוטומטית לחבורה של "המקובלות" (נו...כיתה ג'...). אז רצנו, קפצנו, צחקנו...היה כיף.

המשכנו ללכת שם והגענו לאיזור שהיה כמו שביל צר בין שתי דיונות אז הלכנו בשורה. אני מובילה, ומאחורי שתי החברות שלי. ראיתי מולי קבוצה גדולה של נערים (לא זכור לי כמה ואיפה הם בדיוק היו) בגיל 16/17/18 (גם זה לא זכור לי). באותו הרגע הסתובבתי אל חברותיי ושאלתי אותן אם הן רוצות להמשיך או לא. החלטנו שנמשיך כי אם נסתובב נאלץ לעשות עיקוף מעצבן. אז המשכנו. הנערים הסכלו עלינו, אנחנו השתדלנו לא להסתכל עליהם. שלושה מהם הלכו לכיוון שלנו, המשכנו ללכת. שלושת הבנים תפסו אותי(החברות שלי היו עדיין מאחורי) אחת מהחברות שלי צרחה וברחה (היא כנראה הניחה שאנחנו בורחות איתה) והשניה קפאה במקום.

לא זכור לי התהליך המדויק של העניינים מאותו הרגע אבל איכשהו הושכבתי על החול כששניים מהנערים עומדים מעליי והשני מתכונן להשכב מעליי ותוך כדי מנסה לפתוח לי את הכפתורים במכנסיים, כנראה שהייתי קפואה ומבולבלת לכמה רגעים כי כל מה שאני זוכרת זה מישהו מעליי ונוגע לי במכנסיים חברה שלי צועקת ברקע. בקיצור - הבנתי מספיק מהר שבעוד שאלה שעומדים תופסים לי את הידיים, הרגליים שלי חופשיות, הרמתי את הברך בכח ובזריזות לעבר האיזור הרגיש של זה שעמד להשכב מעליי, הוא התקפל והתחלתי לרוץ כמו מטורפת. שלושתנו הגענו בלי טיפת אוויר לבית של חברה שלי, רצינו להתקשר למשטרה. החלטנו שלא, רצינו שזה יהיה הסוד שלנו וככה נוכל להקים חבורה משלנו, להיות יותר מגניבות מהחבורות האחרות כי לנו יש סוד.

התקשרתי לאבא שלי שיבוא לקחת אותי הביתה. הוא הגיע, נכנסתי לאוטו ופרצתי בבכי, לא הצלחתי לשמור בסוד, סיפרתי לו. הלכנו לאותו מקום שבו זה קרה, היו שם נערים אחרים, כולם נראו לי אותו דבר ולא הצלחתי לזהות את הפרצוף שלהם. ואבא שלי היה כולו אדום מרוב עצבים. זכור לי שהוא אפילו תפס את אחד הנערים שם בחולצה ותחקר אותו לגבי הנערים שתקפו אותי וכנראה ברחו. זה לא עזר כי לא זכרתי בכלל איך הם נראו. הלכנו הביתה, במשטרה לא עזרו במיוחד, כי לא ידענו מי היו הנערים.

בחודשים שעברו אחרי המקרה לא הסכמתי כמעט לצאת מהבית. חוץ מביה"ס וחזרה הביתה - אולי חוג פעם בשבוע.

תודה לך gur_sh.

מזכירה את המייל שהעולם היה מעדיף בלעדיו:

[email protected] 

any

has been שלחה את סיפורה:

לפני כמה שנים הייתי אשה מוכה. חייתי עם חבר שלי והוא היה מכה אותי. גם מכה אותי. זה לא חשוב כל כך היום, זה עבר. אבל המזג אוויר הזה מעלה בי את זה כל שנה מחדש.

ערב אחד הוא החליט להכות אותי "עד הסוף". זה היה ערב עם רוחות שרביות, קצת לפני פסח. הוא היכה אותי די הרבה זמן. אני זוכרת את זה בתור השעתיים הכי קשות בחיים שלי, למרות שאני לא בטוחה שהוא היכה אותי במשך כל הזמן הזה. הוא היכה אותי בלי שמץ של כעס או התרגשות. פניו היו קרות, ספק מרוכזות. האגרופים נחתו עלי, צעקתי, הגנתי על ראשי בידיי, בעוד הוא מחזיק אותי קרוב לרצפה ומכה. ומכה. כשנרגע הוא הפסיק. אולי נבהל.

באותו לילה החלטתי שאני לא נשארת בבית, אלא הולכת לישון אצל הוריי. אבל לא יכולתי להכנס הביתה כמו שנראיתי. לא התכוונתי לספר להם או משהו. חששתי שהם ירחמו עלי, או שיחשבו שבטח עשיתי משהו שזה מגיע לי. הייתי מלאה בסטיגמות על נשים מוכות. כשיצאתי החוצה, חבולה, צולעת ובפרצוף נפוח - תחבורה כבר לא היתה. זה היה מאד מאוחר. אבל לא מספיק מאוחר כדי שההורים שלי לא יתעוררו אם אכנס לביתם. הייתי מותשת, אבל החלטתי להשאר ברחובות עד ל-4 או 5 לפנות בוקר, השעות שבהן הכי קשה לאנשים להתעורר מתוך שינה. לא שזה עזר לי, משום שכשניסיתי לפתוח את הדלת הסתבר לי שהם השאירו את המפתח בפנים :(

בבוקר הוא בא לאסוף אותי. גופי נחלש, לא יכולתי לזוז, והיה לי חום גבוה. ההורים שלי כבר לא היו בבית, וכך יצא שלמרות שראו אותי באותו הלילה (אבי פתח לי את הדלת, הסתרתי את פני עם שערותיי) - לא ידעו בכלל שזה מה שהיה. בבית הוא הכין לי מרק. בימים שאחר כך כבר התבדח איתי על כך שאני נראית פנקיסטית.

אבל השעות שביליתי באותו הלילה בחוץ, כשאין לי לאן ללכת (אפילו לא חשבתי לפנות למשטרה מהבושה!), במזג האוויר הזה - מצמררות אותי כל שנה מחדש. 

איך זה נגמר? לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הגשתי תלונה. השוטרים צחקו עלי. אתן צריכות להבין שבתקופה ההיא, אלימות נגד נשים, "אלימות במשפחה" לא היתה "פשע", אלא "עוון". כיוון שכך - הם ניסו לשדל אותי להתלונן על אונס. לדבריהם - זו הדרך היחידה שבה יוכלו לעזור לי. לא הסכמתי. הוא לא אנס אותי, "רק" היכה. כלומר לא רק, הוא עשה עוד דברים אבל ככה זה במערכות יחסים אלימות. התיק נסגר מ"חוסר אשמה". לא ויתרתי, הגשתי ערר. לפרקליטות לקח כשנתיים לטפל בזה. כשזימנו אותי לפגישה, הבהרתי להם שאני לא מעוניינת יותר להתעסק בזה. המשכתי את חיי. הם קיבלו את דעתי, אבל שינו את סיבת סגירת התיק: התיק נסגר מ"חוסר ראיות". עד היום התיק מכיל שמות של עדים ומכתב בכתב ידו של החבר האלים שבו הוא מתנצל על שהיכה אותי. העיקר שאין ראיות. אבל לפחות הוא לא יצא "לא אשם". הרגשתי שניצחתי, אבל האמת היא שאחרי שנפרדנו (זה לקח לי זמן, הוא איים עלי) הבנתי שכבר מתתי.

סליחה אם דיכאתי כאן מישהי.

המייל שלי הוא המייל שלכן:

[email protected]

any

"המטרה בענישה הזו היא לעודד התנהגות זהירה יותר", אמר ראש מדור תביעות במשטרת התנועה, רב-פקד דן שני, בריאיון ל"הארץ".

בתחום עבירות המין המצב כמובן שונה לגמרי. כאן נדרשת הקורבן (אין צורת נקבה למילה הזו), באמצעות הפרקליטות או חוקרי המשטרה, להוכיח שהאנס התכוון לאנוס אותה, ושעשתה הכל כדי להתחמק מהסיטואציה. בקיצור - דווקא הקורבן נדרשת לנהוג במשנה זהירות - לא לשתות במסיבה, לא להתמסטל, לא להתלבש פרובוקטיבי, לא לשדר מסרים מיניים, לא ליצור את הרושם שהיא ליברלית מבחינה מינית. אתן יודעות מה? לא להשתמש לעולם במילה "סקס". והתוקף? הוא מצידו לא נדרש לעשות מאומה. במקרה הקיצוני - עליו לברר שהיא אינה קטינה. שום אמצעי זהירות, שום בירור אקטיבי האם היא מסכימה או לא, שום התייחסות למצבה במקרה שאינה יכולה להסכים מכיוון שהיא שיכורה מדי.

ואני שואלת: למה???

מדוע כשמדובר באדם מן היישוב ללא עבר פלילי וללא סכנה ציבורית מודעת - החוק טורח להבהיר לו שעליו לנקוט בכל אמצעי הזהירות כדי שלא ייקלע לסיטואציה שבה הוא פוגע בחפים מפשע, ואילו בכל הקשור לעבירות מין - התוקף פטור לחלוטין מכל אחריות למעשיו?

הדרישה לשינוי חוקי עבירות המין אינה חדשה. למעשה, בעולם המערבי כבר השכילו לשנות את החוקים כך שעל התוקף מוטלת האחריות לברר שהקורבן חפצה בקרבתו הפיזית. בישראל - עדיין לא שמעו על אחריות התוקף בתחום עבירות המין, למעט כמה עורכות דין פמיניסטיות שבראשן אורית קמיר. 

ולסיפור התקיפה היומי, שאותו פרסמה עדן בבלוג שלה לפני כחמישה חודשים:

אתמול ישבתי בבית של אבא וראיתי טלוויזיה

והתחילה התוכנית "בולדוזר" שבערוץ 2.

בדרך כלל אני אוהבת תוכניות כאלה... כאילו כמו ... "יצאת צדיק" וכל החארטה ..

אבל הפעם ,לא יכולתי להפסיק להסתכל על התוכנית ורק להזכר.

להזכר מה קרה לי בגיל 8 ... לפני 7 שנים בערך ...

התוכנית דיברה על פדופילים. וכמה שהתופעה הזאת, הסטייה הזאת רק הולכת וגדלה והמדינה לא עושה כלום.

פשוט כלום . הם אמרו שמה שכל יום סדר גודל של 2 כיתות נאנסות או .. נפגעות מינית על ידי פדופילים .

2 כיתות. לא להאמין פשוט. ישבתי המומה.

הם גם אמרו, שהיה איזה אחד שבערך משנות ה-70 הוא אונס ילדים קטנים משו כמו 60 ילדים עד היום והזמן הכולל שהוא ישב עליו זה בערך 10 שנים.

רק 10 שנים. זה פשוט מזעזע אין לי מילה אחרת.

ואתם יודעים מה... החלטתי לכתוב את זה ולא לשכוח. לא לשכוח כמה שאני שונאת את המדינה הזאת.

שהיא לא מוצאת לא מספיק תקציבים לכל דבר.

תקציב שלמשל פדופיל שיוצא מהכלא יקבל זריקה חודשית שתדכא לו את המחשבות ואת החשק המיני.

שלא נדבר על זה שאם פדופיל בא לגור בשכונה כלשהי הם אמורים ליידע את כל השכונה.

אבל כמובן שהמשטרה לא עושה את זה.

ועד היום, מאז שזה קרה אני לא אוהבת לראות אנשים במדים כלשהם.

אני סולדת מהם במידה מסוימת, לא אוהבת את המדים הכחולים ומה שהם מסמנים, הרי קרה לי לא פעם ולא פעמיים ששוטרים התנשאו מעליי.

התייחסו אליי ביחס כל כך מזלזל כאילו אני עוד מקרה.

עוד תיק

יאללה עוד ילדה.

אז אני זוכרת אחרי מה שקרה לי עם הפדופיל ההוא, אחרי שפרצתי בצרחות ובבכי והתחלתי לרוץ כשהוא מאחורי מאיים שהוא יהרוג אותי ומתחיל לקלל אותי.

איך רצתי הבייתה וישר פנינו אל המשטרה.

ואתם יודעים מה הם עשו?

כלום.

אני עד היום רואה אותו, את אותו איש מסתובב בשכונה שזה קרה.

ואני מזועזעת, הרי השוטרים בעצמם אמרו שהוא מוכר להם.

אז למה לעזאזל הוא עדיין מחפש לו בכזאת קלות קורבנות?? למה אתם נותנים את זה?

כ"כ הרבה שאלות וכאילו... אין מי שיענה עליהם.

הרי כל הפוליטקאים האלה ייקחו להם את כל השוחד ואת כל המיליוני כספים , וייפתחו עשרות ועדות על תקציבים לזריקות של פדופילים ובסופו של דבר יחליטו - אין תקציב.

מתי יהיה תקציב? כשזה ייקרה לאחד הילדים הטחונים שלהם? ולמה לחיי אדם יש ערך כזה נמוך.

כן זה בפירוש חיי אדם, כי אני לא יצאתי מהטראומה הזאתי בערך 4 שנים.

הייתה לי תקופה שלא יכולתי שאבא שלי מחבק אותי או אומר לי שהוא אוהב אותי .

הרגשתי שהוא סוטה ושיש לו בעיות, לא יכולתי שגבר כלשהו יראה אליי אהבה.

וכאילו... עד אתמול, זה נשמע דפוק לא הבנתי שהוא פדופיל.

חשבתי שהוא אנס, שהוא ניגש לבחורות מבוגרות גם, אבל אז נזכרתי שהמשטרה אמרה להורים שלי שהוא ניגש לילדות בגילאים שלי.

מה שאני באה לומר פה זה שאני עצובה.

עצובה בשביל כל הילדים והילדות שזה יעבור עליהם. עצובה שלאפאחד זה לא ממש אכפת.

פשוט עצובה מזה.

הם גם הוסיפו בתוכנית שמקומות עבודה אמורים לבקש תעודת יושר מכל בנאדם שבא לעבודה עם ילדים.

אם זה מציל בבריכה מורה, או כל דבר אחר.

ואם הוא מסתובב כאן בינינו?

ובא לי לתת מכות לכל האנשים האלה

נכון זה לא אשמתם זה משהו שהם באמת לא שולטים בו

אבל מה שהאיש ההוא השאיר לי בלב

זה כלום.

תודה, עדן. תודה ששיתפת אותנו ואת העולם.

המשיכו לשלוח את סיפוריכן! הפיצו את הבלוג בקרב חברותיכן! תרמו גם אתן לפרוייקט התיעוד, אנחנו חייבות את זה לעצמנו. הפצת הסיפורים שלנו היא הנשק היחיד שיש לנו מול המציאות הלא הוגנת.

המייל, כרגיל:

[email protected]

any

הי לכולן!

הרעיון להקדיש בלוג לתיעוד של הטרדות מין עלה לאחר שקראתי בהפרש קטן של זמן שתי רשימות של שתי בלוגריות שונות, כל אחת סיפרה על החוויה שהיא עברה. 

זו ש פירסמה לאחרונה רשימה מטרידה במיוחד על ארבע פעמים שבהן "כמעט נאנסה" (אל תיבהלו מהודעת השגיאה. לחצו קונטרול A, וגללו את הדף למטה. זה משתלם). מטרידה במיוחד - בגלל האגביות שבה התרחשו ה"כמעטים" הללו. למותר לציין שבאף אחת מהפעמים לא הוגשה תלונה, הרי זה היה רק "כמעט". מי מאיתנו לא עברה את החוויה הזאת? עבור כמה מאיתנו זה לא היה "כמעט" אלא הסתיים באונס שאותו הדחקנו אחר כך? 

גם דוגמנית גללה בפוסט משלה שתי פרשיות של הטרדה מינית. האחת התרחשה בצבא, והעניין נסגר בתוך הבסיס, אבל מול מפקד נוסף שהיה מיודד עם המטריד. הטרדה אחרת התרחשה במשרד שבו החלה להתמחות. הפעם דווקא נערך בינה לבין המטריד "שימוע" בנוכחות עובדים נוספים, אבל גם לאחר שנבחנה כדי להוכיח את כישוריה, הובהר לה שלא ניתן לפטר את המטריד. לא הוגשה תלונה.

לאחר שקראתי את שתי הרשימות הללו, הרגשתי שחסר לי מקום שבו אפשר יהיה לראות ריכוז של כל המקרים האלו, שאפשר יהיה להבין על איזה סדר גודל של תופעה מדובר. זו ש שאלה מדוע לא להכליל גם מקרי אונס וגילוי עריות? שאלה טובה. המטרה הראשונית היתה להראות רק את מה שנתפש כ"נורמלי" - הלוא רובנו לא מתלוננות על הטרדות. נדמה לי שדווקא למסה גדולה של חוויות "רגילות" לכאורה, שאותן באמת כל אשה עוברת - יכול להיות אימפקט מאד גדול. מצד שני, גם שכיחותן של תקיפות מיניות מדהימה, ובאמת רוב המקרים אינם נכנסים לסטטיסטיקה. אני משערת שרוב המקרים שכבר זכו להכנס לסטטיסטיקה, במקרה שהוגשה תלונה במשטרה - לא זכו לטיפול הולם בלשון המעטה. הכרעה: הבלוג פתוח גם בפני קרבנות תקיפה מינית. פתטי צ'יפס, אנא שתפי אותנו :). 

אני מתנצלת מראש על הפניה בגוף אשה, על אף שברור שגם גברים עוברים הטרדות מין ואנס ושאר כולירות. העניין הוא שאנחנו, הנשים - הרוב כאן. לא מגיע לנו לפחות בתחום הלא זוהר ולא סקסי הזה לקבוע את מין השפה המדוברת?

אה, אני לא מתחמקת. גם אני אשטח כאן את סיפורי. בשמחות, הא?

מזכירה את המייל:

[email protected]