mybody

לאנונימית בת ה-15 יש שלל סיפורים: הנער שניסה לגעת בחזה, הגבר שלא הרפה, הנערים שניסו לגעת בחזה והטיפוס שעקב אחריה וחברותיה.

כשהייתי בת 15, כיתה ט', זאת היתה הפעם הראשונה שעברתי הטרדה מינית. זה היה ביום העצמאות והייתי עם עוד 2 חברות שלי. מאז עברתי עוד כמה דברים.

היינו בפארק הלאומי וכאבו לנו הרגליים אז חיפשנו ספסל פנוי שלא יושבים בו או שהוא לא מלוכלך מספריי. כשקלטתי מרחוק ספסל כזה מיהרתי את חברותי לשבת בו לפני שיתפסו לנו אותו. שלושה בחורים שקלטו אותנו מרחוק מיהרו בכוונה לספסל כדי להגיע ראשונים. ואני, ששמתי לב אליהם, רצתי גם והתיישבנו בו בזמן. הם התחילו לדחוף אותי מהספסל כשהם מתקדמים ומתיישבים איפה שאני ישבתי. עמדתי על יד אחד מהם כי הרגיז אותי איך שהם תפסו לנו את הספסל וחברות שלי עמדו מולי. (רק בשביל הפרוטוקול- זה יום העצמאות, והמקום הומה אדם).

אני נערה מאוד מפותחת לגילי, וכבר כשהייתי קטנה היה לי חזה גדול. הוא התחיל לדבר איתי תוך שהוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש ושאל אותי בת כמה אני. כאמור - הייתי בת 15. הוא היה בן 17 וחצי. חבר שלו שישב לידו ביקש ללחוץ לי את היד ולא ראיתי בזה שום דבר רע, עד שהוא משך אותי אליו ורצה שאני גם אתן לו נשיקה בלחי. אמרתי לו שאני מעדיפה לוותר על זה ושחררתי את היד. חברות שלי לא הבינו מה בדיוק קורה. גם אני לא. זה שעמדתי לידו החזיק מאחורי האוזן שלו סיגריה וניסיתי לקחת לו אותה כדי לקרוע לו אותה, בכוונה, בגלל שתפס לנו את המקום. תוך שניות הוא תפס לי את היד, כופף לי אותה והושיב אותי עליו.

ניסיתי להשתחרר ממנו אבל הוא היה מאוד חזק והוא לפת אותי בבטן. לא צרחתי או צעקתי, פשוט ביקשתי ממנו שישחרר אותי וניסיתי להשתחרר פיזית בעצמי: בעטתי לו ברגלים וניסיתי להרביץ לו עם התיק שלי, אבל לא הצלחתי להגיע. כל אותו זמן חברות שלי עמדו קפואות במקומם ולא הבינו מה קורה בדיוק כמו שאני לא הבנתי ואני לא מאשימה אותן לרגע בשום דבר. אחרי כמה דקות הוא עזב אותי, נשארתי עומדת לידו לכמה שניות - לא יודעת למה. פתאום הוא תפס אותי שוב והושיב אותי מעליו עוד פעם. שוב ניסיתי להשתחרר ולהרביץ, כשהוא וחבריו צחקו לאורך כל הזמן.

ואז הוא עבר לטקטיקה שונה כדי שלא אחזיר לו. ביד אחת הוא תפס לי את הבטן והצמיד אותי אליו, וביד השנייה הוא פשוט ניסה לגעת לי כל הזמן בחזה ולנסות לתפוס אותו. לא היתה לי ברירה - הדבר היחיד שניסיתי לעשות זה למנוע ממנו לגעת לי בחזה. ניסיתי לכסות על החזה עם היד שלי (את ידי השניה הוא הצמיד מאחורי גבי תוך שהוא מחזיק אותי). הוא ניסה ככה במשך דקות אחדות עד שחבר שלו אמר לו: "עזוב אותה, אתה לא רואה שהיא דתייה". הוא רופף את האחיזה שלו וכך יכולתי להתחמק ממנו. ישר הלכתי משם עם חברות שלי, אפילו לא נשארתי לשמוע מה הוא אמר. האשמתי את עצמי במשך הרבה זמן: למה התחלתי לדבר איתו? למה לא הלכתי כשהייתה לי הזדמנות? למה לא צעקתי? אולי שידרתי מסרים... שנאתי את עצמי. שנאתי את הגוף שלי שהכניס אותי למצב הזה מההתחלה.

שנה אחרי זה, כשהייתי בת 16, הלכתי לבית של חברה שלי והיא ליוותה אותי לתחנת אוטובוס כדי שאחזור הביתה. התחנה היתה ממוקמת על כביש ראשי ושומם. זה היה בסביבות אחר הצהריים. היה שם איזה פועל שתיקן את אחת המנורות, בערך בן 40. חברה שלי ליוותה אותי ומיד הלכה. כשהיא הלכה, כנהוג אצל בנות, נתנו אחת לשניה נשיקה על הלחי. היא הסתובבה ואז הוא התקרב אלי. הלב שלי פעם ממש חזק ומאד פחדתי כי הייתי שם לבד, אפילו לא נפש חיה היתה שם.

הוא שאל אם אני מוכנה לתת לו נשיקה כמו שנתתי לחברה שלי. עניתי לו "לא" בצורה כזו תקיפה שמראה שלא רציתי לדבר איתו. הוא התחיל להתקרב עוד יותר והתחיל לשאול שאלות כמו בת כמה את וכו'...

באותו יום לבשתי סרפן ג'ינס ארוך אבל צמוד עם חולצת שלושת רבעי מתחת. מעל זה שמתי מעיל כזה שנראה יותר כמו סמרטוט, גדול ושחור כזה והוא היה פתוח. הוא התחיל להגיד לי כל מיני דברים כמו: "את יודעת מה היו אומרים במצרים על הגוף שלך?....יש לך חזה גדול, מה הוא אמיתי?"... וכל מיני שאלות כאלה. לא הסתכלתי עליו ולא עניתי לו, פשוט התפללתי לאלוהים שהאוטובוס יגיע כבר. הוא שאל אותי איך קוראים לי ולא עניתי. ואז הוא שאל אותי: "מה, את לא רוצה להגיד לי איך קוראים לך?" אמרתי לו "לא". אז הוא שאל אם הוא יכול להמציא לי שם, אמרתי לו "לא" - והוא פשוט לא התייחס לזה.

הוא נתן לי שם, בשפתו, והמשיך לאמר לי דברים על הגוף שלי ועל החזה שלי שגרמו לי להרגיש מאוד לא בנוח. באותם רגעים פשוט סגרתי את הכפתורים במעיל שלי (שהיה גדול ומגושם) עד הסוף. אחרי 20 דקות בערך האוטובוס הגיע ועליתי עליו בלי להסתכל אפילו אחורה. בערך שבועיים אחרי המקרה הלכתי כל הזמן עם המעיל הזה כשהוא סגור. לא לבשתי דברים צמודים, ורק חצי שנה אחרי זה לבשתי שוב את אותו סרפן. במשך כל אותה שנה התחננתי לחברות שלי שלא ללכת לאותו מקום. פשוט לא רציתי להתקרב לשם.

באותה שנה בקיץ, הלכתי לבריכה עם חברות שלי. שחינו לעמוקים ופשוט עמדנו סתם ליד המעקה ודיברנו, כששני נערים, בערך בגילנו התקרבו והתחילו לשאול אותי כל מיני שאלות. הם אמרו לי שיש לי בגד ים יפה וניסו כאילו "לגעת בבגד ים", כשבעצם הם מנסים לגעת לי בחזה. רק בפעם השלישית שהם עשו את זה הבנתי מה הם באמת מנסים לעשות ושחיתי משם מהר.

עוד באותה שנה טיילתי עם חברה שלי וישבנו במין גן קטן. טיילנו בגן וראינו שיש שם איזה מישהו שכל הזמן מסתובב עם האופניים שלו במעגלים סביבנו. כשהחלטנו להתיישב על אחת האבנים הגדולות שהיו שם, הוא ירד מהאופניים והתיישב מולנו על הדשא ופשוט בהה בנו.

חברה שלי התחילה להילחץ. אני, שכבר הייתי רגילה לדברים כאלה, אמרתי לה: "תעשי בדיוק מה שאני אומרת לך". התחלנו להתקדם בצעדים מהירים לכיוון מקום שבו ישבה חברה אחרת שלנו עם החבר שלה. ידעתי שהוא לא ימהר לקום מהדשא כי אז יתר האנשים ישימו לב שהוא עוקב אחרינו. אז אמרתי לה ללכת מהר כדי שהוא יאבד אותנו.

כשראינו שהוא אחרינו עם האופנים, התחלנו לרוץ וצעקנו בשמו של חבר של חברה שלנו כדי שיראה שאנחנו לא לבד ושיש בן בסביבה. התחבאנו לו והוא איבד אותנו. כשמצאנו את חברתנו עם חבר שלה, סיפרנו לה מה קרה תוך שאנחנו מתנשמות מהריצה. פתאום ראינו אותו חוזר. כנראה שהוא שם לב שאנחנו עומדות עם בן (שהיה בן 18 בערך) ומאז לא ראינו אותו מסתובב שם יותר.

לסיפורים (ניק בבקשה):

[email protected]

בלונדי נתקלה באקסהיביציוניסט כשהיתה בת 9 או 10. הוא נתפס, גם בעזרת עדותה במשטרה - ולא נותרה בה טראומה.

את הסיפור שלי לא סיפרתי לאף אחד מאז שזה קרה, לפני 13 שנה. לא לחברים הכי קרובים, לא לחבר. היחידים שידעו אז ועד היום היו ההורים ואחותי. זה לא שאני מתביישת. ממש ממש לא. זה לא שאני מפחדת שיצחקו עלי או שירחמו עלי. אני מכירה את החברים שלי מספיק טוב לדעת שאף אחד מהם לא יחשוב שום דבר כזה עלי. הם רק יבינו מאיפה מגיעות הדעות האישיות שלי על כל מיני דברים. אז למה בכל זאת לא סיפרתי? כי מתי יוצא למישהו לספר כזה דבר? כשכל החבר'ה ביחד צוחקים? כשאת עם החבר/ה הכי טוב/ה ומדברים על הדברים היותר אישיים? פשוט לא יוצא.

אבל לפעמים ,כמו הפעם, יוצא שאת חייבת לספר. גם אם המקרה שלך הוא לא הכי אלים, לא הכי פיזי, לא הכי כואב, גם המקרה שלך הוא חשוב. והמקרה שלי הוא לא אף אחד מהדברים האלה. לא אלים, לא כואב, ולא פיזי. ובכל זאת, הטרדה זו הטרדה.

******

הייתי אז בת 9 או 10. כמו בכל יום רגיל, חזרתי הביתה מבית הספר, כהרגלי בימים הלכתי עם החבר הכי טוב שלי דאז - לשם הסיפור נקרא לו י"ג. כמעט כל יום יצא שי"ג ואני הלכנו ביחד הביתה. הוא גר יותר רחוק ממני ועברנו ליד הבית שלי בדרך אליו. הייתי נכנסת הביתה ושמה את הילקוט, שמה את הרצועה על הכלבה שלי, והיינו הולכים לכיוון הבית שלו - שכדי להגיע אליו עברנו בחורשה קטנה. הרעיון היה שאם הכלבה שלי איתי - שום דבר רע לא יכול לקרות לי.

אני לא זוכרת את היום או את התאריך, אבל באחד הימים, כשהלכתי חזרה הביתה עם הכלבה, אחרי שי"ג ואני נפרדנו במכולת כרגיל, חציתי את הכביש והמשכתי בדרכי הביתה. כבר הייתי ברחוב שלי, כשמכונית האטה ונעצרה לידי, מנוע דולק, רגל על הברקס (היום אני יודעת לתאר את זה, בגיל 9 ובלי רשיון זה לא היה חלק מהתיאור). לא הסתובבתי, זה היה דבר רגיל שמכונית עוצרת בכניסה לרחוב שלי, בצד של האין כניסה, והמשכתי ללכת עוד כמה צעדים לפני שהוא קרא לי.

כשהסתובבתי, ראיתי בחור צעיר, שיער שחור וחולצה פשוטה, יושב בטנדר כחול, ישן, ומחייך. הוא שאל אם אני יכולה לעזור לו רגע, הוא מחפש בית ספר. בגיל 9 ידעתי מזה "אין כניסה" וידעתי שכדי להגיע לבית הספר שלי שהוא בדיוק בסוף הרחוב שלי, הוא צריך לפנות ימינה ברחוב המקביל, ולהמשיך ישר עד שהוא יראה את בית הספר בצד ימין. חייכתי אליו והתכוננתי להסתובב ולהמשיך ללכת הביתה. אבל הוא עצר בעדי - "לא שמעתי, תתקרבי רגע". אז התקרבתי. על פי ההגיון שלי, יכול להיות שהוא באמת לא שמע, קורה, אבל בכל מקרה אין צל של סיכוי ולא קטן אפילו, שאני נכנסת לרכב שלו או מתקרבת עד כדי כך שהוא יכול לפתוח את הדלת ולמשוך אותי פנימה. העובדה שהכלבה הייתה איתי, ואפילו שהוא ידע שהיא שם, הרגיעה אותי. אפילו הלברדור השקט שהיא הייתה - לא היה סיכוי שהיא תעזוב אותי או שאני - אותה. אז חזרתי על הוראות הגישה לבית הספר בפעם השנייה והשלישית, כשבכל פעם הוא אומר לי להתקרב, ואני כבר דואגת כי לא יכול להיות שהוא באמת לא שומע, ואני כבר קרובה מדי, והאפשרות שלי לברוח עדיין קיימת והכלבה איתי.

בפעם השלישית כבר הייתי 10 סנטימטר מהדלת של הנוסע שליד הנהג (מה שהרגיע אותי - ידעתי שייקח לו כמה שניות לנסות לפתוח את הדלת הרחוקה ממנו וזה יהיה מספיק זמן לשים מרחב ביני לבינו, אולי אפילו אני אספיק להגיע עד הבית בכמה שניות האלה). הוא הסתכל עלי בחיוך, אמר לי "תסתכלי לכאן", והצביע למטה.

תמיד אני שואלת את עצמי מה גרם לי להסתכל למטה. התמימות של ילדה בת 9 עם ניסיון חיים של ילדה מבית טוב חם, ומגונן? האינסטינקט האנושי להסתכל לאן שהאצבע מורה? בסופו של דבר אני מגיעה תמיד לאותה מסקנה - זה לא משנה. אני לא יכולה להגיד שהיום, בגיל 23, לא הייתי מסתכלת, ולא כי אני תמימה או פתיה. מה שראיתי שם לא ראיתי אף פעם לפני זה - אבר מין גברי, עומד, והבחור מלטף אותו עם היד שאני חשבתי שנמצאת על ההגה.

הסתובבתי וברחתי כל עוד נפשי בי, הכלבה רצה אחרי. אני לא יודעת אם נדמה לי או שזה באמת קרה, אבל אני זוכרת שהוא צחק כשהוא נסע הלאה. אני לא יודעת אם הוא פנה ימינה לכיוון בית הספר או שהוא המשיך ישר. רצתי הביתה, נעלתי את הדלת אחרי, לקחתי את הטלפון והתיישבתי בפינת הספה, הכלבה לידי (היא הרגישה שמשהו לא בסדר), והתקשרתי לאמא שלי לעבודה. סיפרתי לה בטלפון הכול, והיא הגיע הביתה 20 דקות אחרי זה. עד שהיא הגיעה, ישבתי וראיתי סרטים מצוירים בערוץ הילדים.

כשהיא הגיעה, היא ישר שאלה אותי מה קרה, וביקשה שאספר לה מההתחלה. התלבטנו ביחד אם ללכת למשטרה או לא. אבא שלי היה בדיוק בחו"ל, אבל סיפרנו לו בטלפון והוא דרש שנלך למשטרה. אחותי הגיעה הביתה מבית הספר לא הרבה אחרי. אמא שלי הייתה בטלפון עם המשטרה בדיוק כשהיא נכנסה הביתה, והיא לא הבינה מה קרה. כשהקשיבה לתיאור של אמא שלי, היא הייתה בהלם. אמא שלי דיברה עם שוטרת, שאלה מה אנחנו צריכות לעשות, לאן לגשת, ומיד אחרי זה נסענו למשטרה. כשהגענו לקחו אותנו שני חוקרים לחדר פנימי, הציעו מים, נתנו לי סוכרייה על מקל.

בהתחלה ישבנו כולנו ביחד ודיברנו על מה שקרה, בלי פרטים. בגדול סיפרו לנו שהם יודעים שמסתובב סוטה מין ברחוב, עם טנדר כמו שתיארתי להם, ושכבר הגיעו אליהם כמה דיווחים, ושאני הראשונה שידעה להגיד להם את הצבע של הטנדר, שזה נורא עוזר להם. אחרי זה השוטר שאל אם זה בסדר שאני אשאר לבד עם החוקרת ואני אספר לה בדיוק מה קרה, ואפילו אמא תחכה בחוץ. לא הפריע לי שאמא תהיה איתי, לא הפריע לי שהשוטר יהיה שם גם, אבל הסכמתי. סיפרתי לחוקרת מה קרה, מהתחלה ועד הסוף, והיא שאלה אם אי פעם ראיתי את הרכב הזה בעבר, או שמעתי מישהו בבית הספר שמספר על כזה מקרה. היא הבטיחה לי שזה לא באשמתי, ואני לא רעה, וטוב שספרתי ושאני חכמה שהתקשרתי דבר ראשון לאמא, ושאני חכמה שברחתי ושלא התקרבתי עוד, ושלא נכנסתי לרכב.

כשיצאנו מהחדר השוטר נתן לי פחית קולה. הם אמרו שהם מחפשים אחריו והודו לי שישבתי וסיפרתי להם, ושכשיתפסו את הבחור, יודיעו לנו.

הסיפור הזה הוא, כמו שכבר כתבתי, לא הכי נורא, הכי כואב, הכי אלים ששמענו. והוא לא גרם לי לטראומת חיים. הטראומה היחידה היתה לעבור את הכביש במקום שבו הוא עמד עם הרכב, ובמשך שבועיים הלכתי מסביב לשכונה כדי להגיע למכולת. עד שיום אחד אמא שלי אמרה לי שהדרך הכי טובה להתגבר ולהמשיך הלאה היא לעבור שם בכוונה ולהוכיח לעצמי שאין שם כלום שיכול לפגוע בי. אחרי זה עברתי משם בלי בעיה.

היום אני יודעת להגיד שדבר אחד למדתי מהניסיון הזה: אסור לנו לתת להם את הזכות לפגוע בנו כך. אני יודעת שלא תמיד יש לנו את האופציה. לא תמיד אנחנו יכולים/יכולות להתנגד. אבל כשאנחנו כן יכולים/יכולות, בכל דרך אפשרית - אנחנו חייבים/חייבות. אני בחורה מאוד אמצעית, ויודעת לטפל בעצמי, ואולי זה נובע גם מהניסיון הזה. אני יודעת שאם גבר ירים עלי יד, אני לא סתם אהיה אלימה בחזרה, אני אפיל אותו לרצפה. יכאב לו, והוא לא ירים יד עלי, או על מישהו אחר אי פעם בחיים.

לאחרונה יצא לי לחשוב על הנושא הזה הרבה, גם על המקרה שלי, גם על מקרים אחרים. דיברנו על המקרה שלי בפעם הראשונה מזה 13 שנה לפני שלושה שבועות, בארוחת ערב משפחתית, כשהחבר של אחותי סיפר שהוא הסביר לבת שלו בת ה-7 מה צריך לעשות ואיך להתנהג אם קורה כזה דבר. הוא אמר שהוא מפחד שהיא לא תספר לו כי היא תפחד. אמרתי לו שאני חושבת שאם הוא יסביר לה מי יודע כמה פעמים שהיא חייבת לספר, ואם לא לו - אז לחברה או מורה או לאחותי או לאמא שלה, או לי או לא משנה למי - היא תדע שהיא צריכה לספר ושייקחו אותה ברצינות, כמו שאני ידעתי.

אפילו כשנראה שלא עושים כלום בנושאים האלה לפעמים - עושים. כל דיווח, כל מילה, כל תיאור, יכול לעזור למשטרה לתפוס את האשם. נכון, לפעמים זה נשמע כמו פרק של Law and Order אבל זה באמת ככה. כמה שיותר מידע, ככה יותר מהר ייתפס האשם.

עדכון - כך הגיבה רומי:

הממ אני יכולה להגיד כמה דברים על המקרה הזה:

1. יש לך מזל שהמשטרה התייחסה אלייך כי אלי הם לא התייחסו. הם אמרו שהם יזמינו חוקרת נוער ושאסור להם לחקור אותי בלי. והם לא הזמינו. 2. טראומה לא בהכרח נובעת מהמקרה עצמו. הטראומה שלי, נבעה בין השאר מהיחס של האנשים סביבי כלפי המקרה וכלפי.

לסיפורים (ניק בבקשה):

[email protected]

אלמונית בתחנה המרכזית כתבה כך:

קרה לי ממש היום מקרה כשהייתי בתחנה מרכזית, ואני לא יודעת אם זה נחשב הטרדה או שזה היה סתם... זה ממש לא היה רציני אבל זה הפחיד אותי.

ישבתי וחיכיתי לארבעה חברים שהיו אמורים לבוא... קבענו לנסוע ביחד לים... חיכיתי ושיחקתי לי בקובייה הונגרית, כשניגשו אלי שלושה גברים... אחד מהם שאל אותי בכמה אני מוכרת לו את הקובייה.... לא ידעתי מה לענות לו, אז נתתי לו אותה... אז הוא שאל בת כמה אני, אמרתי 15... ואז הוא התחיל לשאול אותי מה היה קורה אם גבר בן 22 היה מזמין אותי אליו הביתה, ואומר לי שאני נראית מעולה... ושאל אם יש לי חבר... אז אמרתי לו "לא יודעת", כי פחדתי שהוא יעשה לי משהו.

גם השניים שהיו איתו נעצו בי מבטים מוזרים כאלה... ניסיתי להתחמק מהשאלות אבל לא נתתי תשובות חיוביות או משהו... למזלי ידיד שלי הגיע וברחתי איתו משם.

אני לא יודעת אם זו הטרדה או מה זה בכלל, אבל אני לא נראית מעבר לגילי, אני אפילו נראית קצת פחות... למה שגבר בן 22 יתחיל עם ילדה בת 15? חשוב לי מאוד שתגידי לי אם זה נורמלי או לא... כי ההרגשה שלי הייתה מאוד מוזרה ופחדתי... הוא גם ניסה לגעת בי, אבל ידיד שלי בדיוק הגיע בזמן לשם.

לא שאני איזו סמכות בנושא, אבל שלושה בחורים יחסית מבוגרים לעומת נערה שנראית צעירה לגילה... לעניין הפחד שלך - זה מאד אינדיווידואלי. את רומזת שהם גם ניסו לגעת בך, אז אני ממש לא יודעת... גם כשאני מנסה להתייחס לזה בשיא התמימות ולחשוב שהם סתם "הציקו" לך - לא רואה שום סיבה שבגללה נערה תצטרך לפחד או להטריד את מוחה באיך להתחמק מחבורה של גברים... בחיי שלא. גם אם לא מדובר בהטרדה, אלא בנסיון מגושם "להתחיל" איתך או סתם להציק לך, סביר שנער-זכר לא היה עובר הצקה מהסוג הזה, וששלושת הגברברים נטפלו אלייך בעיקר משום שהיית ילדה שיושבת לבדה. וגם אם הכל הכל באמת תמים, אולי הגיע הזמן שבנים יבינו שכשהם ניגשים כחבורה לבחורה - זה עלול לאיים, גם אם כוונתם טהורה, תמימה וחיובית. 

אבל כאמור - דעתי אינה נחשבת יותר מכל דיעה אחרת כאן.

צ'וביט עברה שלושה מקרים. בילדותה חששה לספר להוריה על מטריד שנכנס לביתה כשהיתה לבד בבית; בכיתה י"א הלכה להתמזמז עם נער בן גילה, שרצה הרבה יותר ממנה; באותה שנה - בחור שעמו יצאה התעקש לא להבין מסרים גופניים שליליים כמו סגירת רגליים בכוח. 

במקרה הראשון הייתי בת 8 או 10, אני כבר לא זוכרת, ואני גם לא זוכרת הרבה מהמקרה הזה. זה היה באביב, בסביבות יום העצמאות. נשארתי בבית חולה וצפיתי בערוץ הילדים. הם שרו שירי ארץ ישראל ישנים. אני זוכרת במיוחד את "הפרוטה והירח". פתאום היה צלצול בדלת. הייתי נמוכה ולא הצלחתי להגיע לחור ההצצה, אז שאלתי "מי זה?" התשובה לא הייתה ברורה. הרגשתי לא נעים להשאיר את הדלת פתוחה. מה אם זה מישהו שאני מכירה?

פתחתי את הדלת ושם עמד איש. אני כבר לא זוכרת את תווי פניו או איך הוא נראה. אני חושבת שהוא היה באמצע שנות ה-40 שלו. הוא אמר שבעל הבית שלח אותו כדי לתקן את האינטרקום. הוא התעסק קצת עם האינטרקום ואז החל לפתח איתי שיחה. הייתי ילדה ביישנית ומופנמת, ועניתי לו במשפטים קצרים שאני חולה ובגלל זה לא הלכתי לבית הספר. הוא שאל אותי מה כואב לי ואמר לי שהוא יודע בדיוק מה לעשות. הוא אמר לי לשבת על הרצפה, וכל כך התביישתי להגיד "לא", שעשיתי את זה.

הוא רכן, אני לא זוכרת אם מלפני או מאחורי, והתחיל ללטף לי את הבטן מתחת לחולצה. אני חושבת שלאחר מכן הידיים שלו טיילו למעלה... מכאן אני פשוט לא זוכרת כלום. בלק אאוט, כנראה. הדבר הבא שאני זוכרת היה שסגרתי מאחוריו את הדלת והתחלתי לבכות בהיסטריה, כי חשבתי שההורים שלי נורא יכעסו עליי אם יגלו שפתחתי את הדלת לאנשים לא מוכרים.

המקרה השני קרה כשהייתי בת 16, בתחילת י"א.

כל התיכוניסטים בעיר שלי הסתובבו במין גן גדול ליד הקניון. זה היה שישי בערב, בתחילת ספטמבר. חבריי ואני קנינו וודקה זולה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת השתכרתי. איזה אחד, שהיה גדול מעליי בשנה, התחיל איתי. הוא היה חמוד, והלכתי איתו לטיול בקניון. נכנסנו למן בית קפה-פאב והוא הוביל אותי לתא השירותים (היחיד) שהיה שם.

לא קשה להבין שהתחלנו להתמזמז. זה היה נחמד, לא מרגש במיוחד. בשלב מסוים הוא התחיל להרים לי את החולצה, אבל סירבתי. אז הוא התחיל לשכנע אותי שאמצוץ לו. גם לזה סרבתי (מסכן, בסוף יצא שהוא נתקע עם איזה כלבה פריג'ידית). הוא כל הזמן נגע לי בחזה ובין הרגליים, נגד רצוני, ועשה הכל חוץ מאשכרה להכניס את הזין שלו לפה שלי.

הבנתי שיכול להיות שהסתבכתי במשהו לא טוב, ואמרתי שאני רוצה לצאת. (הדלת הייתה נעולה). הוא לא נתן לי ואמר לי שיפסיק. הוא לא הפסיק. לאחר זמן לא מוגדר שבו הוא לא נתן לי לצאת והמשיך לחפון אותי בכל מקום אפשרי ולשכנע אותי לרדת לו כי יש לו קונדום בטעמים, הוא סוף כל סוף הפסיק ונתן לי לצאת.

מניאק.

המקרה השלישי קרה גם הוא בי"א, בסוף השנה (אין לי מזל, הה?)

יצאתי למועדון עם חברות והכרתי עלם חמדות עם ראסטות ועיניים טובות. התמזמזנו קצת במועדון והחלטנו להתחיל לצאת. בדייט השני הלכנו אליו הביתה, וכמובן שהתחלנו להתמזמז (לא הייתה לנו הכרות טובה כל כך אחד של השני). זה היה סבבה, אבל לאחר זמן מה הוא השכיב אותי על המיטה שלו ונשכב מעלי. התחלתי להרגיש שכל העניין הזה הוא לא בדיוק כוס התה שלי.

לא יודעת למה, אבל היה לי מן פלשבק למקרה שקרה לי בתחילת השנה (מס' 2) ופחדתי, פשוט פחדתי להגיד לו "לא". אחרי זה התבצע מה שאפשר לתאר רק כ-dry humping. כשניסיתי לסגור את הרגליים - הוא, עם כובד המשקל שלו, התעקש שיישארו פתוחות.

אחרי משהו כמו שעה של הכיף הזה (הציניות מכוונת), פשוט התחלתי לבכות בהיסטריה. הוא לא הבין מה קרה, ולא הצלחתי למצוא את המילים להסביר לו. הוא ליווה אותי לתחנת האוטובוס שלי, ואמר שאתקשר אליו, כדי שידע שחזרתי הביתה בשלום. התקשרתי אליו, והוא לא דיבר איתי מאז.

בערך בסוף י"ב, כשהתחלתי להבין את המשמעות האמיתית מאחורי כל המקרים האלה, התחלתי להיכנס לדיכאון... פגיעות פיזיות בעצמי, התקפי זעם בלתי מוסברים כלפי החברים והמשפחה... בחודשים הראשונים של הצבא אפילו רציתי לנצל את העובדה שיש לי נשק עם מחסנית, כל שעה של כל יום.

אבל, כמו שאתם רואים - אני פה.

עלומת שם אחרת כתבה בתגובה לפוסט הזה: גם לי היו כמה מקרים.

בחופש בין א’ ל-ב’ הלכתי עם חברה לקיטנה.

היו לנו שני מדריכים, בן ובת.

פעם אחת הלכנו, קבוצה של ילדים לשירותים, והוא בא איתנו.

הוא נכנס איתי לתא כדי"לעזור" לי.

בתוך התא הוא נגע בי בכל הגוף.

הוא המשיך למרות שהוא ראה שלא נוח לי עם זה.

בסוף, אחרי כמה דקות, הוא ראה ששאר הילדים כבר מחכים ורוצים לחזור, אז הוא עזב אותי ואמר לי שאסור לי לספר.

עד היום אף אחד לא יודע על זה.

המקרה השני היה בל"ג בעומר השנה.

חזרנו בארבע בבוקר, היה עדיין חשוך. הלכתי עם חברה שלי ברגל.

היא נפרדה ממני בערך 10 דקות לפני הבית שלי. המשכתי ללכת.

מישהו התחיל ללכת אחרי.

בהתחלה לא התיחסתי.

אחרי זה הגברתי את הקצב וניסיתי כבר להגיע לרחוב הראשי ששם יש מנורות ויותר אנשים.

בשלב מסוים הוא הגיע אלי, תפס אותי ודחף אותי על המדרכה.

הייתי בהלם בהתחלה אבל אחר כך בעטתי בו והתנגדתי. זה לא עזר.

בשלב מסוים הוא פשוט קם ממני ועזב אותי.

רצתי משם מהר לפני שיראו.

הסיפורים לכאן:

[email protected]

טריסטה הצעירה קיבלה עד היום שלל פניות והצעות מגברים זרים.

אני כולה בת 13.5 ומה שעברתי בטח לא נחשב הטרדה לפי הקריטריונים המקובלים. אבל זאת הטרדה - גברים זרים הטרידו אותי, ולמזלי זה לא עבר את ההטרדה המילולית... רק רציתי שתפרסמו את הסיפורים שלי, שילדות ידעו שהן צריכות להיזהר ושלא יהיו תמימות.

המקרה הראשון קרה לי אולי לפני שנה....

אני הולכת ברחוב סתם, ופתאום איזה פועל על טרקטור או משהו כזה, קורא לי... הוא מקשקש לי איזה סיפור שהוא יכול לנחש את המשקל של כל דבר שהוא מרים והציע להרים אותי ולהגיד לי מה המשקל שלי. זרקתי לו משהו והלכתי משם. פחדתי. למרות שאני לא יודעת אם הבנתי עד הסוף.

מקרה אחר שאני זוכרת הוא

כשאני הולכת לבד ברחוב, בערב, ואיזה ראסטאפארי מתקרב אלי ואומר לי לילה טוב בקול כזה "מפתה" (אולי זה מה שהוא חשב)... גם לו אמרתי משהו והלכתי משם, בערך רצתי. ושוב, פחדתי...

עוד מקרה

שוב חזרתי לבד הביתה בחושך, פתאום איזה זקן מכוער מתקרב אלי ואומר לי "שמעי, את אולי לא מכירה אותי, אבל את נראית נהדר"... שוב, פשוט הלכתי משם...

בלי קשר (או אולי עם?) למקרים האלה, לא נעים לי ללכת לבד ברחוב, אני מפחדת כשפונים אליי, ואני פשוט מנסה להיזהר. עוד דבר - אני רחוקה מלהיות יפה ואני מודעת לזה, מה שמראה לכל הבנות שהאנשים האלה נואשים... מתוסכלים מינית... אסור להתרגש מכל מחמאה שהם זורקים לך... הם רק רוצים מאיתנו דברים. אז כדאי לכן להיזהר.

אני יודעת שיכולים לקרות דברים לכל אחת, והסיפורים המזעזעים שנכתבו כאן רק מחזקים את זה. ולדעתי, בסוגייה של מה נחשב כהטרדה - הכל הטרדה. גם כשזורקים למישהי הערה, זה מעליב, פוגע ומטריד.

תוספת באדיבות שלגיה:

שני בני 15 הודו במעשה סדום - וישוחררו

הבת תשגיח על אביה החשוד בהטרדה מינית

לסיפוריכן וסיפוריכם (הניק הוא בשבילכם):

[email protected]

אנונימית בת 17: זה מהדברים הקטנים האלה שקורים לפעמים וכתוצאה חברתית נחשבים ל"נורמות".

אז ככה, אני בת 17 וזה קרה לפני כמה שבועות. ישבתי על קצה הספסל בתחנה וחיכיתי לאוטובוס. ידעתי שיש עוד אישה שיושבת בקצה השני של הספסל, ושיש רווח די גדול בינינו. פתאום הרגשתי יד נדחפת בין הספסל לתחת שלי. אז זזתי עוד יותר לעבר הקצה. חשבתי שאולי זה בטעות.

פתאום הרגשתי את זה שוב לרגע. שוב זזתי וקיוויתי שסתם, בלי כוונה. לאחר שהרגשתי את זה עוד פעם - פשוט קמתי ונעמדתי ליד העמוד של התחנה. כשהסתכלתי שוב על הספסל - לא היה שם אף אחד.

זה לא נעים. ובוודאי שלא בטעות.

היה לי עוד מקרה, ככה כשכולם היו צפופים באוטובוס – מישהו שלח ידיים.

רציתי לנצל את הבמה הזו כדי לומר שצריך להגיב ולנסות שלא לתת לעצמך להגיע למצבים כאלה, שבהם גברים מנצלים את זה שאת חושבת שזה בטעות. היה לי גם מקרה של נגיעות כפויות של ידיד. אני לא אתן שדברים כאלה ימשיכו לקרות לי מבלי להגיב באותו הרגע.

לסיפוריכן וסיפוריכם (כולל ניק):

[email protected]