mybody

רם, קורא ומגיב קבוע בבלוג (מגיב הבית), כתב תגובה משכנעת מאד לפוסט הזה. אני הרבה יותר סקפטית ממנו, אבל מצד שני - הוא מדבר מנסיון, ואני עומדת מאחורי כל מילה שלו, לפחות מבחינה תיאורטית. בכל מקרה - בנוגע להגשת תלונה, עמדתי היא שזה עניין אישי. כלומר צריך לעשות את זה, וזה חשוב מאד גם לקרבן וגם לחברה, מכל הסיבות שהעלה רם, ובכל זאת - ברור שזה לא פשוט משום בחינה.

אחד הדברים שמדכאים בקריאה בבלוג, אינה רק העובדה כמה רווחת התופעה של תקיפה מינית, אלא גם כמה רווחת התופעה של חוסר דיווח על תקיפה מינית. אסור שהבלוג יעביר, באופן מוסווה, מסר של "על תקיפה מינית לא מתלוננים - את/ה לא לבד בזה". המשטרה, הפרקליטות, השופטים וכו', אינם מושלמים. וכמו שרובינו יודעים, לפעמים הם משתמשים בשיקולים אבסורדיים, מפגינים שוביניזם וסלחנות לתקיפת נשים (בעיקר) ומקלים עם התוקפים. לפעמים, אבל לא תמיד.

מספיק גברים תוקפים, ואפילו גברים לא תוקפים שהואשמו - איבדו חברים, תמיכת משפחות, עבודה, כבוד ויוקרה בקהילה. למרות הכל, זה לא כבוד גדול להיות מואשם בהטרדה מינית ובודאי שלא בתקיפה מינית. אבל יש למותקפת כוח, אפילו כוח רב, אם היא תעשה מה שביכולתה על מנת להתלונן על האשם.

אני יודע שזה לא קל. הייתי מעורב בכמה מקרים בהן חברותיי הותקפו, גם תקיפות חמורות, גם קלות. סייעתי להן להתלונן, יעצתי להן תמיד לקחת מספרי מכוניות של טרמפים, להעביר באס אמ אס לחבר/ה, להתייעץ בעזרה הנפלאה של 1202, לשטוח את סיפורן בפני חוקרים במשטרה, להתקשר למקומות עבודה של מטרידים. ברוב המקרים, אחרי חקירה, החברה החליטה לעזוב את הסיפור ולרדת מזה. זה בכל זאת השתלם.

במקרה אחד, הבן אדם רעד מפחד, עמד מול חוקרי המשטרה מושפל, ניסה להשיב אש, ורק הגחיך את עצמו יותר. החברה עזבה בסוף את הארץ לשנים רבות והתיק נסגר, ולמרות זאת, היא ניצחה. הבן אדם יחשוב פעמיים לפני שיעז לפגוע פעם נוספת בבחורה, הוא הבין את מקומו כתוקף, והבין שהיה כחוט השערה משם.

לכל מי שמפחדת שיפקפקו בה - בגל עניין ה"מילה נגד מילה", יש לי מילת עידוד: לאמת יש כוח רב מול השקר. לאמת יש עקביות - גם כשהיא מביכה לרגע, בגלל שמרנותה של החברה שבה אנו חיים לגבי נושאים מיניים. כשדובר אמת ייחקר חמש פעמים, הוא פשוט יספר מה קרה. הצד המשקר ישנה את הסיפור בכל פעם.

אני ממש רוצה לעודד בנות ובנים מותקפים - תתלוננו, תספרו את האמת, רק את האמת, גם אם היא מביכה לרגע. אתם תראו שהסיבה שאנחנו מפסידים במלחמות כאלה, היא לא רק שהמערכת מזלזלת בסיפורים האלה אלא גם, ואולי בעיקר, שיש בנו משהו שגורם לנו להתבייש, להסתיר, להאשים את עצמנו - המותקפים.

אני, בתור מגיב כאן בבלוג, חושב שהמטרה האמיתית של הדיון צריכה להיות: הגיע הזמן להלחם, להתלונן, להתעקש. אם יהיו עוד כמה מאות תלונות כל שנה, אז גם השוטרים, החוקרים, עורכי הדין והשופטים יראו את התופעה כמו שהיא - זו תהיה דרך לחנך אותם. וגם תוקפים פוטנציאלים יתחילו לרעוד קצת מפחד. בהצלחה! זה קשה, אבל זה לא בלתי אפשרי. זה חשוב, וזה יכול להשאיר בחורה כמו א’ עם ניצחון, במקום עם טראומה לכל החיים.

רק עוד הערה קטנה, שמופנית יותר לבנות "חופשיות" ופלרטטניות שמצאו את עצמן מותקפות על ידי מישהו שעמו היו מרצונן, וחוששות שצורת חייהן ה"פתוחה" יכולה לגרום לפקפוק בכנות ההאשמה שלהן: חברתי היתה בחורה מאוד חופשיה, מאוד מינית, מאוד סקסית במראה, בלבוש. בקיצור, הסיפור נראה כסיפור הכי לא אמין מול המשטרה. וכך באמת הגיבו החוקרים כשהגענו אליהם. הם בכלל לא הבינו למה באתי איתה לשם, במקום להרביץ לה בבית או משהו. אז הסברנו להם. והם הבינו. לא הכל. אבל הם הבינו שזה שהיא רצתה להיות איתו, וזה שהיה לה חבר, לגמרי לא רלוונטי לשאלה אם מותר לו לתקוף אותה. ואחרי שהסברנו להם, הם תמכו בנו בכל דרך.

אפשר לעשות הבדל, רק צריך אומץ, נחישות ותמיכה. אנחנו קיבלנו תמיכה מ-1202 וזה עזר (סליחה שאני נשמע כמו פרסומת).

לסיפורים (נא לציין כינוי מועדף):

[email protected]

רומי: מממ, זה כמה זמן שאני מתלבטת אם לשלוח את הכמה מקרים שלי או לא. בכל מקרה החלטתי שכן. אני בת 15 וחצי והמקרה הראשון שלי קרה לי בתחילת כיתה ו'. למרות שמאז כיתה ג' בערך אני זוכרת שהתריעו על פדופילים באזור שלי.

מקרה ראשון -

כשהייתי בכיתה ו', הייתי יוצאת לטייל עם הכלב שלי כל יום בשש וחצי בבוקר וגרתי ברחוב שקט בתוך העיר, שדווקא היה כולה שני מטר מתחנת המשטרה.

יום אחד, כשירדתי לטייל עם הכלב שלי, איש אחד עקב אחריי. חשבתי שהוא קצת מוזר, אבל הוא לא נראה לי כמו טיפוס מפוקפק, כי הייתה לו חליפה מחוייטת והוא היה נקי ומסודר. הוא עקב אחריי רק עד חצי המסלול היומי שלי ואז נעלם. כשחזרתי לבניין הוא היה שם, וזה היה לי מוזר ומסקרן, אבל משום מה לא כל כך חשוד, הייתי תמימה. עליתי במדרגות כי אין בבניין ההוא מעלית, ומדי פעם הסתכלתי למטה לראות אם הוא עדיין שם. הוא היה שם והוא הסתכל עליי. כשירדתי חצי שעה מאוחר יותר כדי ללכת לבצפר הוא כבר לא היה. ניחוש שלי: בגלל שכבר היו אנשים ברחוב.

יום אחרי זה - אותו הסיפור. אבל כשהגעתי לבניין, הדלת הייתה כמעט סגורה ומשהו מנע ממנה להסגר. זה היה איבר המין שלו. אני, בתמימותי, ילדה בת 11 וחצי, חשבתי שזו הבוהן שלו. רציתי להכנס לבניין ואמרתי לו "סליחה, אדוני, אני רוצה להכנס בבקשה". ואז, באותו הרגע ממש, הוא השפיך על השטיח שממולי. הכלב שלי לא שם לב לאיש הזה, הוא ריחרח בין השיחים ועשה את העיניינים שלו. ואני? אני ראיתי יד שבאה לעברי. ואז תפסתי את הכלב שלי ורצתי משם כמו שלא רצתי בחיים שלי. רצתי לבניין של חברה שלי, שהיה בדיוק שני בניינים אחריי, ועליתי ארבע קומות בטיל עם הכלב שלי. דפקתי בדלת והאמא שאלה מי זה, ואני בקושי הוצאתי את השם שלי מהפה כי הייתי כל כך מבולבלת ולא הבנתי בכלל מה קרה ומה ראיתי. נכנסתי וסיפרתי לה הכל, היא התקשרה להורים שלי שהתקשרו למשטרה. נתתי להורים שלי תיאור מדוייק של הבנאדם, שלא נתפס עד היום.

חשוב לי להזכיר - גרתי שני מטר מתחנת המשטרה, הייתי עוברת שם כל יום. ובאותו יום – שלוש פעמים, אחת מהן כדי להגיש תלונה. הם אמרו לי שאסור להם לתחקר אותי בלי חוקרת נוער ושהם יזמינו אותה. הם לא הזמינו אותה עד היום.

ואני, בינתיים פחדתי לרדת למטה, פחדתי שהאיש יהיה שם ויתפוס אותי. למזלי עברנו למושב כמה חודשים אחרי זה.

מקרה שני -

בתחילת כיתה ח' הייתי ילדה מבולבלת שלא ידעה מה היא רוצה מהחיים שלה, לא ידעתי כל כך להבדיל בין אנשים רעים לטובים. הכרתי מישהו מהשכבה שלי דרך האייסיקיו באחת החופשות ודיברנו הרבה, והוא היה נחמד אליי אחרי שאף בן לא היה נחמד אליי בחטיבה. אז התלהבתי ולא שמתי לב שזה בנאדם רע.

יום אחד הוא החליט שהוא רוצה להפגש איתי והוא בא אליי וראינו סרט בסלון שלי. ההורים היו בחדר שלהם ולא ראו כלום. הוא התחיל לגעת בי בירכיים וליטף אותי ואני לא ידעתי מה לחשוב בכלל ולא רציתי, אבל גם פחדתי שאם אני אגיד לו להפסיק, הוא ישנא אותי כמו כל הבנים האחרים בשכבה שלי. אחרי הסרט הלכנו לחדר שלי ודיברנו קצת ושיחקנו קצת במחשב ובסוף ראינו עוד  סרט אצלי בחדר על המיטה שלי.

פתאום הוא משך אותי אליו, ממש ממש בכוח. הייתי בהלם, לא ידעתי שבנאדם יכול להיות כל כך אגרסיבי, הוא גם הוציא קונדום ואמר לי שזה בטעם שוקולד ושאל אותי אם אני רעבה ובא לי. כמובן שאמרתי לו לא. כמה שניות אחרי זה הוא פשוט השכיב אותי על המיטה והתחיל לנשק אותי ולדחוף את הלשון שלו לפה שלי. הייתי בהלם והכל קרה כל כך מהר, לא ידעתי מה לעשות ונלחצתי. רציתי שהוא יסיים כבר ויעזוב אותי בשקט. כשהוא סיים, הוא רצה שאני אתן לו לגעת לי בציצים "רק אחד נווו בבקשה!!". כאן כבר התפכחתי ואמרתי לו שאני לא רוצה.

אחרי זה הוא הלך הביתה. וכשהוא הגיע הביתה הוא אמר לי לא לספר לאף אחד. כמובן שסיפרתי אבל הכל בשושו, סוד. אחרי זה לא ראיתי אותו למשך חודשים, יעני ראיתי אבל הוא היה בהתעלמות טוטאלית ממני. עד שהוא רצה דיסקמן לשיעור. ואז הוא נזכר בי גם אחרי הלימודים, ורצה להפגש שוב. אני כמובן לא רציתי.

ותזכרו תמיד, אפילו אם לא אמרתי לו לא מתי שהוא נישק אותי, זה לא אומר שמה שהוא עשה היה בסדר, כי זה לא היה, זה היה ניצול.

לסיפורים (אנא הוסיפו כינוי אנונימי מבוקש):

[email protected] 

א': אני לא יודעת איך לספר את זה. עברתי כבר שתי הטרדות מיניות נוראיות, צלקות לכל החיים.

ההטרדה הראשונה קרתה בשנה שעברה. הזמנתי מונית בשתיים בלילה כדי לחזור הביתה מבילוי עם חברים, והתעכבתי שעה שלמה במונית כי הוא ניסה לגעת בי. הוא הצליח לגעת לי בירך, ניסה בשדיים, ודיבר הרבה מלוכלך. עד שהצלחתי איכשהו להתחמק ולחזור הביתה, משותקת, בהלם, מתה.

ההטרדה השנייה היתה חודש לאחר מכן, באור יום, בדרך לחברה. הוא עצר עם המכונית שלו ושאל אם אני רוצה עבודה. באותו הזמן רציתי, זה היה החופש הגדול. התחלנו לדבר עד שהוא הציע שאכנס לתוך המכונית כדי שנדבר יותר בקלות.

ניכנסתי, כמובן שברוב טיפשותי וכל התמימות שהיתה לי אז.

הוא התחיל לנסוע ובסוף מצאתי את עצמי בשום מקום, עם מישהו בן 40, עם זין בחוץ, עושה מולי ביד ונוגע לי בשדיים.

הוא גמר. והשאיר לי טראומה לכל החיים.

Moonshine כתבה את הסיפור הזה בבלוג שלה.

מה לעזאזל אתה חושב...

כשאתה מגיח מאחוריי וסותם לי את הפה.

מנסה לכבול לי את הידיים מאחור ולהשכיב אותי על הרצפה.

ואני נאבקת בך, בכל הכוח.

ואתה ממשיך וממשיך ועדיין לא מרפה. ואני עוברת לטקטיקה אחרת,

נושכת, בכל הכוח, נועצת ציפורניים, בכל הכוח, נלחמת, בכל הכוח.

ואתה עוזב,לשניה... שניה קריטית.

והמרפק שלי והבטן שלך נפגשים בעוצמה.

והרגל שלי לא שוכחת לומר שלום ולחבק חזק חזק את הביצים שלך.

בתקווה שיום אחד מישהי תמלוק לך אותן בכל הכוח.

ושתי הרגליים שלי דופקות ריצה הביתה, מתחנת אוטובוס חשוכה אחרי בילוי עם חברה.

ודלת הבית נפתחת ואני מתפרצת אל תוך מקלחת קטנה עם אריחים לבנים.

והידיים מונחות בכאב על השיש הקר והרטוב.

והראש...

מורכן למטה.

ואותם מחזות מן העבר מציפים אותי שוב ושוב.

גורמים למעיים שלי להתהפך והדמעות כמעט שיוצאות... אבל לא.

ואני שוב מנסה לשכוח את מה שקרה לפני שנה אחת פחות ששה ימים.

ושוב... אחרי שבועיים.

וכמה כאב שהדחקתי במשך כל החודשים שחלפו... והנה התאריך המקולל מתקרב.

והאכזבה...

אין כמוה...

חברה של ממש.

וגם המים הנשטפים על הגוף לא עוזרים.

והסבון לא מנקה צלקות של אמת.

רק לכלוכים של אדמה.

והספוג לא מוריד את הזוהמה שלך ממני, לא משנה כמה חזק עוד אמשיך לשפשף.

והדם כבר ניגר על העור הפצוע... אבל הכאב אינו מורגש.

והציפורניים מגרדות את העור בחוזקה ומנסות להיפטר מן הריח שלך.

וכל מה שנשאר ממני הוא חורים של ממש.

והדם נוזל באיטיות לכיוון הצנרת בשעה שהמים שוטפים אותו.

ואני מתיישבת על הרצפה בייאוש מוחלט ונותנת לאריחים הקרים להיצמד לעורי הפצוע.

העיניים נעצמות והשיניים חורקות.

תודה לך, גבר יקר.

לסיפורים (ניק בבקשה):

[email protected]

פאדו מקונן על הניצול המיני שביצע באשה בעברו הרחוק. לפני כן הוטרד מספר פעמים, פעם אחת על ידי נהג שלקח אותו טרמפ, ולפני כן - ככל הנראה על ידי קרוב משפחה.

מתוך שלושת המקרים שאני רוצה לספר עליהם אני רק יכול להיות בטוח שאחד אכן התרחש: הייתי בן 12 וחצי, עליתי על טרמפ בסוג של טנדר מיושן, והנהג - בחור בתחילת שנות העשרים שלו, שלף מתא הכפפות כמה חוברות פורנוגרפיות. הייתי מאד מרוצה: כמה חודשים קודם נתקלתי בחוברות דומות וזיהיתי בשמחה והתרגשות שרואים הכל ובבירור. יופי של טרמפ, חשבתי.

כמובן שנעמד לי מיידית, ואחרי שתי דקות, הנהג הושיט יד ונגע, דרך המכנסיים שלי, תוך שהוא אומר בשילוב של מבטא איראני ורוסי: "יש זין, בחור טוב, יש זין". ידעתי שזה לא לעניין, אבל לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד – החוברות הנהדרות האלה. מצד שני: הוא נוגע. זה נמשך ככה עוד דקתיים שלוש, והגענו למקום שבו רציתי לרדת. ביקשתי שיעצור לי.

הוא עצר, אבל אמר: רגע, רגע, והראה לי עוד חוברת, וגנב עוד נגיעה קטנה. "זין טוב, יש זין קשה, טוב". אמרתי לו שאני חייב ללכת ורצתי משם.

הסיפור הזה הוא הקל יחסית. תמיד זכרתי אותו, ותמיד זכרתי בדיוק מה היה שם, בניגוד מוחלט לשני הסיפורים האחרים, הקשים הרבה יותר, שבהם אני ממש לא יכול להגיד במפורש מה היה, ואם בכלל אכן היה.

נתחיל עם הפחות טראומטי: לפני עשרים שנה (אני כמעט בן חמישים), לקחתי אקסטזי בפעם הראשונה, עם חבר. במהלכו נתקפתי פחד/פרנויה שאותו חבר רוצה או מתכוון לאנוס אותי. בהמשכו פתאום הוצפתי במעין זיכרון רחוק, עטוף בסמליות מיסטית, שלפיו אחי הכריח אותי לרדת לו פעם אחת כשהייתי בן שבע או שמונה. אני הרביעי מבין חמישה אחים, והאח המדובר היה גדול ממני בשמונה שנים. זכרתי תמונה של החדר, ותמונה שלי מוצץ לו, אבל לא ידעתי – ואני עדיין לא יודע – אם זה באמת קרה או לא. כמה שבועות אחרי שהזיכרון צף באתי ושאלתי אותו ישירות: היה או לא היה? הוא אמר לי שהוא לא זוכר כזה דבר, אבל הוא בפירוש זוכר שאח גדול עוד יותר בהחלט הכריח אותו לרדת לו.

הממ.

אני זוכר בבירור שכשהייתי בן 13 היתה לי אינטראקציה קצרה עם אחי הקטן ממני בשלוש שנים. הראיתי לו את הזין שלי, ואיכשהו רמזתי לו שכדאי לו למצוץ לי. הוא לא רצה וזה לא קרה. אני די משוכנע שאולי הייתי מנסה לשכנע אותו שוב, אלמלא משהו מזה דלף לאמא. לא היו לי אינטראקציות מיניות נוספות איתו.

אבל לפני כמה שנים הגיע האח הגדול יותר וסיפר לי על דוד פדופיל שהתחרמן עליו ונגע בו כמה וכמה פעמים לאורך השנים, כך שמתבהרת לי איזה תמונה שממנה אני יכול, אולי, להסיק, שאכן היתה כאן השתלשלות משפחתית שכזאת. שהאח אותו שאלתי, העדיף לא לזכור מה הוא עשה לי. אם אני מוסיף לזה את העובדה שלמדתי לאונן רק בשנות העשרים שלי, אני יכול להניח שמשהו בכל זאת היה שם, משהו שהצלחתי להדחיק יפה-יפה ועמוק-עמוק למשך עשרים ומשהו שנה.

גם במקרה השלישי אני לא יודע מה באמת קרה, אבל מבחינתי הוא הטראומתי והקשה מכולם. זה קרה משהו כמו שנתיים אחרי האקסטזי ההוא. כבר הלכתי לטיפול, והנושא עלה, ואפילו ניסיתי במהלכו סוג של הדמיית-עימות עם האח, הדמייה שהיתה מאוד אלימה מבחינתי. זאת הייתי תקופה שבה חייתי היפוך של המלך מידאס: כל דבר טוב שנגעתי בו הפך לאפר ועפר, התקלקל, הושחת. כל פרוייקט שהתחלתי בו – נכשל קשות. חברים התרחקו ורבתי קשות עם כל המשפחה שלי. בחרתי בת-זוג מאנו-דפרסיבית שלילה-לילה, במשך שנה, היתה מסבירה לי ארוכות – תוך התקפת זעם ושנאה - למה אני כזה אפס, חדל אישים, חסר רגישות, טיפש, אטום, רע לב ואכזר. בדיעבד אני מבין שהטענה האחת שהיתה לה היא שלא יכולתי לעזור לה במצוקתה, אבל היא מצאה איך לבטא את הסלידה שלה ממני באופן שהשתכנעתי מעבר לכל ספק סביר שהיא צודקת בכל מילה. היא טענה שאני כל כך דפוק, שכבר עדיף שאתאבד ואתחיל את החיים שלי מחדש. היא אהבה להגיד כמה שהיא מצטערת שהיא לא נשארה עם אחד החברים הקודמים שלה – כי הם היו, לפחות, גברים. אולי טיפשים, אבל אמיצים. לא פחדנים כמוני.

המורה לריקוד של לני תקף אותה מינית.

מה שאני הכי אוהבת לעשות בעולם זה לרקוד, אך מכוון שהחוג שלי לא עובד בחופשת הקיץ אני בדרך כלל לא רוקדת בקיץ. השנה החלטתי לא להזניח את עצמי לגמרי, הלכתי לקחת שיעורים באיזה סטודיו למחול בתל אביב.

הלכתי לקחת שיעור של בלט קלאסי, אנחנו כולם בסטודיו מחכים שהמורה תבוא/יבוא.

נכנס מורה אחד (לא הפריע לי כי אני יודעת שרב המורים הם גברים) והשיעור התחיל. הלכנו אל הבר והוא התחיל לעשות לנו כל מיני תרגילים, כשתוך כדי כך הוא עובר ומתקן את הבנות ואת הבנים (כמובן שתוך כדי נגיעות אחרת לא הייתי כותבת את זה).

הוא מגיע אלי, מתקן לי את הרגל, את היד ואז הוא עובר מעביר לי יד על הבטן (לא הפריע לי כי חשבתי שהוא רוצה שאני אכניס אותה). לאחר מכן הוא עובר לעוד כמה בנות ובנים וחוזר אלי. הוא מתחיל לגעת לי בישבן. התחלתי להרגיש שזה לא בסדר ואמרתי לו ממש ממש בשקט: "אהה... סליחה, זה קצת מפריע לי". הוא אומר סליחה וממשיך לאחרים.

אוקיי עכשיו הוא הפסיק עם זה, נגמר השיעור והכל בסדר. אני הולכת למלתחות, מורידה את הבגדים ומתקלחת (השירותים והמקלחות משותפים שם). המורה נכנס, אני עדיין מתקלחת (לא ממש אכפת לי שהוא נכנס כי הוא התחיל לחפש משהו, כאילו את התיק שלו). אני מוציאה יד כדי לקחת את המגבת, ומבחינה שהיא כבר לא שם. הוצאתי את הראש כדי לראות איפה היא, אולי היא נפלה על הרצפה, פתאום המורה עושה לי כזה: "אההה, אז הנה את !!!!!" נבהלתי ממש!!!! המים כבר לא זורמים, הוא נכנס פותח את המכנסיים, מחבק אותי ומתחיל לאונן לעצמו. אני באה לפתוח את המים והוא רואה. הוא נותן לי סטירה ואומר שאם אני אנסה את זה עוד פעם זה יגמר עוד יותר גרוע. אני עומדת שם בשקט, לא אומרת כלום, הוא גומר ויוצא.

יצאתי מהמקלחות, התלבשתי והלכתי. סיפרתי את זה לחברה שלי שכבר יודעת על המקרה הקודם שקרה לי. היא ניחמה אותי ועכשיו הכל בסדר, התגברתי על המקרה. אני עדיין לוקחת שיעורים, רק מנסה להמנע מלראות אותו.

לסיפורים (ניק בבקשה):

[email protected]

ללא שמית כתבה פוסט חשוב, ואני עומדת מאחורי כל מילה שלו.

אני קוראת בבלוג הזה מזה זמן רב, לא באופן קבוע, אבל מדי פעם אני נכנסת ומצטערת לקרוא עוד ועוד סיפורים של הטרדות מיניות. לדעתי זה בלוג נהדר, כי אני בטוחה שלכל מוטרד/ת יש צורך לספר על מה שקרה לו/ה, ולא תמיד למישהו מוכר, לכן הבלוג הזה הוא פיתרון טוב. ובכלל, הוא מראה כמה שהטרדות מיניות קורות בכל יום, ממש מתחת לאף שלנו, באופן נורמלי שצריך להיפסק.

אבל עדיין, חלק מהדברים שקראתי פה צרמו לי מאוד. לא בגלל שהם היו סיפורים של הטרדה מינית מזעזעת ברמתה, אלא להפך- בגלל שזהו סיפור שלא מדבר כלל וכלל על הטרדה מינית, ומופיע בבלוג הזה שמטרתו היא לספר על הטרדות מיניות. ועל זה רציתי לדבר בעצם, וגם כתבתי על כך מספר תגובות שהובילו אותי לכתוב את הפוסט הזה.

קראתי פה מקרים רבים על בנות שחשו מאוימות רק משום שמישהו אמר להן שלום ברחוב, או החמיא להן (לא מחמאה שקשורה למיניות), או אפילו הלך לכיוון שלהן ובגלל זה חשבו שהוא עוקב אחריהן. קראתי פה על מקרים רבים בהם נוצר מצב של אי נעימות בגלל מגע-גוף שנוצר בין שני אנשים או יותר, לא חייב שבכוונה, אלא באמת בגלל צפיפות או נפילה או כל סיבה אחרת (ואני לא מדברת על מקרים בהם היה ניתן להבין בפירוש שהמגע היה בכוונה תחילה).

ועצוב לי לקרוא את זה. קודם כל, בגלל שאנשים רבים חשים מאוימים לשווא, וזה נורא לחיות בפחד, להרגיש שכל העולם מסתכל עליך בעין רעה ורוצה לרעתך. דבר שני, בגלל שיש כאן הרבה האשמות שווא. תחשבו שהיה לכם מקרה לא נעים עם אדם מסוים, שישר פירשתם אותו כהטרדה מינית, ואחר כך תחשבו שאותו אדם הוא סוטה, או אפילו תתלוננו עליו במשטרה, כשהוא בסך הכל ניסה להיות נחמד אליכם או שסתם עבר לידכם ברחוב (או בכל מקום אחר).

אני חושבת שהמצב הזה נוצר בגלל פחד לחינם. אם מישהי חשה מאוימת רק בגלל שגבר זר אמר לה שלום, או התחיל איתה ברחוב (אני לא מדברת על מקרים בהם היא סירבה לו והוא המשיך לנסות במעשים קיצוניים יותר), או החמיא לה, או עבר לידה ובטעות נגע בה, או הלך לכיוון שהיא הולכת, כנראה שהיא מפחדת לשווא. זה נכון שהעולם מסוכן. אני עצמי מפחדת להסתובב לבד ברחוב במיוחד בשעות הלילה, ואני מפחדת לדבר עם אנשים זרים. אבל אני יודעת שלא כל העולם נגדי, ולא כולם רוצים ברעתי, ולא כל אדם ברחוב הוא סוטה.

עם הצד המסוכן של העולם, הוא גם יפה, יש בו אנשים נחמדים למרות הכל, יש גם אנשים חדשים שלא יזיק להכיר (לא כל אדם שמתחיל איתך הוא סוטה, ואם ישר ברחת ממנו, אולי פספסת את ההזדמנות להכיר את האדם המקסים שעליו תמיד חלמת..? ובאמת שאני די מבינה את בעיית הרווקות שיש להרבה אנשים. אם כל ניסיון להתחיל עם בני המין השני מפורש כהטרדה, איך יצמחו זוגות חדשים?) וכן, יש בו גם אנשים חפים מפשע שמעולם לא רצו להזיק לך. אני ממליצה מאוד לא ללכת בגישה פסימית של "העולם רע ואי אפשר לסמוך על אף אחד" בגלל שעם הגישה הזאת, מפסידים הרבה בחיים.

חשוב לזכור כמובן שאסור לזלזל באף מקרה, כי אם הרגשתם שמשהו לא בסדר, כנראה שמשהו לא בסדר. אבל תחשבו טוב - האם באמת יש כאן מישהו שיוצר או מנסה ליצור איתך קשר מיני ללא הסכמתך? בכלל, יש כאן איזשהו קשר מיני? אני לא חושבת שבמילה "שלום" יש איזשהו רמז מיני.

בכוונה השתמשתי פה לרוב בלשון נקבה, כי אני חושבת שה"תופעה" הזאת קיימת יותר אצל בנות. כמות ההטרדות המיניות אצל גברים קטנה מהכמות אצל הנשים, ואולי בגלל זה רוב הגברים לא ממש מפחדים שיטרידו אותם מינית ברחוב, ולכן לא כל מקרה לא-נעים שקורה להם מפורש אוטומטית אצלם כהטרדה מינית. אבל זה בהחלט לא אומר שמעכשיו גברים יכולים לפרש כל מקרה להטרדה מינית. ממש לא.

המטרה העיקרית שלי בכתיבת הפוסט הזה היא להרגיע אתכם - לא כל העולם רודף אחריכם. אל תפחדו מכל דבר, אל תרגישו מאוימים. תבואו בגישה חיובית, אל תחשבו שכל אדם שאתם רואים ברחוב הוא רע, להפך, יש הרבה אנשים נחמדים. חבל לחשוב שלילי. מקווה שהצלחתי להעביר לכם את המסר שלדעתי הוא חשוב מאוד.

לסיפורים (בבקשה צרפו כינוי):

[email protected]