אבא פתאום נזכר בי.
מתקשר ליי היום ובכל החוצפה שלו מתחיל לצעוק עליי שאני בקושי נמצאת בבית.
אני יספר לכם את הסדר יום שלי בדר"כ:
בית ספר-עבודה-יציאה-בית (בערב ככה-10)
קיצר היום הוא החליט שהוא רוצה לראות אותי
אז מה יותר טוב מלהתקשר ולזיין לי ת'שכל?!
לצעוק עליי ולאיים שהוא עלק יפסיק לי את העבודה!
בפוסט הקודם אני כתבתי על כל הדברים שאני רוצה. אז אני מנסה לעזור כמה שיותר בעניין של הכסף לפחות בשיעורי נהיגה אבל גם שם אני מקבלת רק יריקה בפרצוף מצד ההורים.
אתם יודעים מה?!
נמאס לי.
ויופי לי שהם רוצים שאני יהיה בבית.
אני לא רוצה להיות בבית.
אני מחפשת כל הזמן הזדמנות לצאת.
לא להיות ליידם.
רע לייייייייייייייייייי
לא רוצה
ואמא עוד תומכת בו.
חרא
פשוט חרא!
ועוד כשאני בהרגשה הכי חרא שיש באים אליי ומסבירים לי למה אני בחיים לא יהיה בנאדם טוב.
תודה באמת.
אני אוהבת את כולכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
