זה מן קטע כזה שאני מחכה כבר לרגע שבו אני יוכל לעזוב את הארץ.
לעבור למקום חדש לגמריי לבד ולהתחיל הכל מהתחלה.
מקום ששם אף אחד לא מכיר אותי מקום שבו אני יוכל להתחיל חיים חדשים.
המדינה הזאת דפוקה והאנשים לא פחות.... לא שיש לי טענות כן, החברים שלי הם הכי אחלה שאני יוכל למצוא כי הם שם בשבילי אם אני צריכה, כמובן כמו בכל חבורה גם אצלנו יש פאקים אבל זה לא דברים שאי אפשר להתגבר עליהם.
מצד אחד יהיה לי מאוד קשה בלי אותם האנשים שקרובים אליי ושאני אוהבת כי אני זוכרת כמה קשה היה לי בחודש הזה של המלחמה... אבל זה גם משהו ששהוא טוב בשבילי.
כשהייתי בכינרת (וכן יהיה פוסט תמונות אבל בהמשך..) אז אני זוכרת רק רגע אחד של שבירה, כשרבתי בקטנה עם חברה קרובה שלי, סתם עצבנות על שטויות לקחתי מוזיקה והלכתי לשבת לייד החוף.
קור נעים כזה עובר בין הבגדים, הדמעות עומדות בעיינים אבל פשוט לא מוכנות לצאת ואז מתיישבים מטר ממני חבורת אנשים שסתם באו לשבת שם ולשתות תה אנערף.. יענו פפאקקק זה לא שהם התיישבו ליידי כי הם רצו להזמין אותי או משהו אלא כי בא להם. יענו אנשים באמת.. אני יושבת לבד על החוף, אז אולי אני גם רוצה להיות לבד... אני לא באמת צריכה לשמוע את השיחות שלכם על איזה סוג תה אתם רוצים לשתות. בכל מקרה תפסתי את עצמי ביידים וחשבתי לרגע-פאק! מה אני עושה?!!?!? באתי לפה בשביל להתנתק ובשביל לשכוח מהכל לכמה ימים וככה אני יושבת על החוף וחושבת על החיים או וואטאבר שזה משהו שאני עושה כל כמה זמן בנהריה?!
קמתי משם, חזרתי לאוהלים כמו גדולה הלבשתי על עצמי חיוך וקיוויתי שהכל יחזור להיות כרגיל. וזה חזר. אלא היו 3-4 ימים הכי טובים שהיה לי מאז תחילת שנת בלימודים.
כל כך הרבה לחצים ומריבות וכל כך הרבה שטויות שלא עובדים לי טוב על העצבים.
אנשים תמיד מבינים אותי לא נכון, אני לא מצליחה לעשות אתמה שאני רוצה ואני לא מצליחה להשי את מי שאני וצה כי אני כביכול לא רצינית, יענו אני משדרת משהו אחד וורשת משהו שונה לגמריי. אני חוזרת להיות מה שהייתי קודם. מי ששם עלי זין מחוק מצידיי.
עכשיו כשאני יעבור למקום חדש, יהיה לי קשה עם השפה עם האנשים עם הכסף עם הכל! יהיו בעיות אולי אפילו גדולות יותר ממה שיש לי עכשיו אבל מה לעשות, ככה החיים.
עכשיו אני רק צריכה לקוות שאני יחייה עד אותו היום שאני יבכה ויפרד מכולם בשדה תעופה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
