זה לא פוסט דיכאון או משהו כזה (אולי רק בקשר למקלדת כי היא ממש מתסכלת אותי!)
אבל הכל פשוט מאבד מערכו.
אני מרגישה שהשאיפה הכי גדולה שלי בחיים כרגע היא להתמסטל ולשכוח מהכל....
זה פשוט עצוב.
אני לא רוצה להתגייס וקודם ממש הייתי נגד התגייסות ועכשיו... פשוט לא אכפת לי מה יהיה.
אמא שלי סגרה לנו את הפלאפונים אז התקשרתי אליה ואמרתי לה שאין לה מה להגיע הביתה יותר והיא ענתה- את לא תוכלי למנוע את זה ממני.. כן.... אז החלפנו מנעולים. וגם מספרים בגלל שהשרמוטה לא הייתה מוכנה להעביר את החשבון על שם אבא שלי. ותנחשו מה... לא אכפת לי ממנה.
הדבר היחיד שאני באמת רוצה זה לפתח את קריירת הפירסינגים שלי, ללכת לעבור קורס כמו שצריך... אני ממש ממש רוצה להצליח בזה.
כל החברים... מריבות לא מריבות לא אכפת לי. אני אוהבת את כולם וגם שונאת את כולם. לא יודעת מה ניסיתי להגיד בזה... אה כן, שתפסיקו כבר להתלונן על החבורה הזאת! ראבק בכל פינה אני שומעת- נמאס לי נמאס לי דיי. נמאס? תשארו בבית.
חלאס, לי טוב בחבורה הזאת כי כמה שהיא דפוקה היא הכי טובה שאני יצליח להשיג בזמן הקרוב.
הכרתי בנות חדשות יותר לעומק ואני ת'אמת דיי מרוצה מזה=] יצרנו לנו בורה קטנה חדשה בתוך החבורה הכללית, והיא מורכבת מאנשים שהם באמת אנשים איכותיים. כייף לי איתם. אבל שוב... זה כייף כזה של יצאנו וזהו... הבנאדם היחיד שלא איבד מערכו אצלי זה נועם, כי אני מתה עליו:) והוא הבנאדם הכי טוב, נחמד, ואוהב שאני יפגוש איי פעם בחיים. לא הייתי עוברת את השנה הזאת בלעדיו זה בטוח.
בכל מקרה... סוף שנה נוסעים לסיני, והמטרה היחידה שלי בעניין זה לשכוח איך קוראים לי.
אז לא יודעת על מה היה הפוסט... סתם...
XOXO
בבלוג זה
בכל הבלוגים
שון שניה אחרי=]
לאב יו בייב :-*