הגעתי.
מפתח משחקים עם משכורת של חמש ספרות במרכז הארץ. נהנה מהעבודה, משכיר דירה בלי ההורים, ואפילו יוצא כבר שלושה חודשים, עוד מעט, עם הבחורה שהייתי דלוק עלייה און אנד אוף כבר איזה חמש שנים.
יושב לי בחדרי על הכיסא בשוווי אלף ארבע-מאות שקלים, מסתכל על כרטיסי הטיסה לגרמניה, אותם אעביר בשדה התעופה בעוד חודש ומתגעגע....
אני מרגיש כאילו עשיתי איזו עיסקה עם השטן, שבה נלקח ממני כל אשר אי פעם היה לי על מנת שיינתן לי כל מה שאי פעם רציתי.
נשאר לי חבר אחד. ולא ברמה של "אין לי עם מי לצאת לפאב" או "אין לי מה לעשות בסוף שבוע" או "לא מזמינים אותי לדברים. לא.
ברמה של חברים ממש שאני יכול להרגיש בטוח להתקשר אליהם ולדבר איתם ממש על הכל.
נשאר לי רק אחד.
לחברה שלי יש יומולדת בסוף השבוע הבא וקניתי לה מתנה שכנראה תרשים אותה מאוד. ולמה לא בעצם? משכורת חמש ספרות וזה...כבר אמרתי? אבל למען האמת אני קצת מקנא. מקנא באיך היא בלחיצת כפתור בפייסבוק אירגנה לעצמה 30 איש שיגיעו למסיבת היומולדת שלה ואליי בקושי מישהו התקשר.
לא היה לי את הכוח לעשות משהו ועל כן לא עשיתי דבר. ידעתי שזה יהיה כאב ראש ועצבים ובכלל... מה שווה מסיבת יומולדת בלי כל החברים שאיבדתי בחודשים האחרונים. שאת רובם איבדתי בדיוק לפני 11 חודשים.
כל כך הרבה שמות שיש לי כרגע בראש שפשוט לא אכפת לי כבר מלשמור על אנונימיות בבלוג הזה (אנונימיות שהייתה שקר מלכתחילה)...
מוריה.
בוריס.
דימה.
אירה.
חן.
אביעד.
לאון.
דניאל.
כולם הלכו. שלושה בגדו, ולעולם לא אוכל לסמוך עליהם שוב במאה אחוז... שניים מהם לא הראו אפילו רמז לסימן שהם בכלל מעוניינים בזה.
שניים התנתקו מרגע שעזבתי את הצפון.
אחת רבה איתי כבר מלפני שנים... ואיכשהו אני עדיין מתגעגע.
אחת רבה איתי כל יומיים עד שפשוט לא יכלנו יותר...
והשני פשוט פרש, כי הוא נשואי לקודמת... או כי נמאס לו ממני כבר מזמן. מי יודע?
הלוואי והייתם כאן איתי. הלוואי ויכלתם לראות את ההצלחה שלי. הייתי רוצה להאמין שהייתם שמחים בשבילי.
מה הוא טעם הנצחון אם אין לך עם מי לחלוק אותו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
