| 7/2005
איפה האינטגריטי
מעולם לא חשבתי על עצמי כעיתונאית. אולי כי מאז ומתמיד עיתונות הייתה קשורה בעיניי רוחי קשר הדוק עם האזורים היותר הארדקור של ההתרחשויות ברות הסיקור בעולמנו זה, בעוד שביקורת תרבות הייתה בעיקר מפלטם של גרפומנים זחוחים (או דילטנטים שרלטנים, כפי שמכנה אותם עידו שטרנברג בטור המבריק הזה). מאז שאני זוכרת את עצמי, מתי יותר מתי פחות, עקבתי אחרי החדשות. גם בתקופות האסקפיסטיות ביותר לא עבר יום בו לא קראתי את העיתון שכותבים אנשים שחושבים שהם מנהלים את המדינה וקוראים אנשים שאוהבים תמונות גדולות וכותרות של ארבע מילים מתחילתו ועד סופו (ובסופ"ש גם את העיתון שעורכים האנשים שהחברים שלהם מנהלים את המדינה) ובארוחות שישי אצל סבתא תמיד האצתי בכולם לסיים לטחון כי תיכף מתחיל היומן. כשהתחלתי לכתוב (בעיתון של האנשים שחושבים שהם צריכים לנהל את המדינה), התייצבתי בנישה החמימה והמוכרת של מוזיקה וקולנוע, פשוט כי סברתי שזה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. מאוחר יותר גיליתי שאני מעדיפה להניח לקולמוס ודווקא לערוך, אך בכל התקופה שבה התקיים במקביל אליי עולם שלם של מערכת חדשות ומגזין, לא העזתי לחשוב אפילו לנסות להשתחל אליו. ניוז, לדידי, נהגה תמיד בחרדת קודש. על האולימפוס הזה אני אשקיף מהצד ואתן לעיתונאים-על-אמת לעשות את מלאכתם.
באווירת I am not worthy, אפילו "מבקרת" לא העזתי לכנות את עצמי. רבות דובר ונהפך באינפלציה הגוברת בשוק "מבקרי" התרבות (בחסות האינטרנט, בעיקר), ואני לרוב מוצאת את עצמי מסכימה עם כל מה שנאמר בגנות המבקרים בגרוש. טאלנטים אמיתיים, וכאלו אפשר לספור על אצבעות יד אחת, הם אנשים שמעבר ליכולת להתנסח התאפיינו בעיניי ברוחב יריעה מחשבתית מפעים. הרי לכתוב קולח ורהוט כל אחד (כמעט) יכול; השאלה היא, בסופו של דבר, מה יש לך לומר, והאם מה שיש לך לומר ראוי ומעניין מספיק כדי לתת דווקא לך אכסניה לשטוח אותו בה. במבט לאחור, הרגשתי, באופן די גורף, שהחומרים שאני מייצרת, פרותיה של הגות ממושכת וחיבוטי נפש, לא ראויים, בלשון המעטה, להתכנות "ביקורות". מדובר, לכל היותר, בדעתי, ולרוב, דעתי, גם אם היא מנוסחת כהלכה ופה ושם עשויה להיות שנונה ומשעשעת, היא בסה"כ דעתי. לפיכך, בשקלול סופי של רגשי הנחיתות והנטייה לשמר איזה שיק קולטוריסטי, השארתי את התארים הנכספים "עיתונאית" ו"מבקרת" למי שראויים להם באמת, ומיקמתי את עצמי, כברירת מחדל, תחת הטייטל "כותבת".
באכסניה הקודמת כנראה הסכימו, וסירבו לנפק לי תעודת לע"ם. בנוכחית, שלחו השבוע מייל קולקטיבי הקורא לכל המעוניינים בתעודה להתפקד. אז התפקדתי. לא שאני זקוקה לה לעבודתי השוטפת, עת אני מחרפת נפשי בשטח, מחפשת את הבושה ומגוננת במו זרועותיי החשופות על הדמוקרטיה, אבל מדובר, בכל זאת, מעבר לפרסטיז'ה (שכאמור, אינני סבורה שאני ראויה לה כלל ועיקר), בבנפיט די חמוד. החבר'ה טוענים שזה לא שימושי אלא אם אפצח בסיבוב מוזיאונים חובק עולם (שאליהם היא מקנה כניסה חופשית) או אבקש להסתנן לזירת פיגוע (שאליהם היא מקנה מעבר חלק ונקי מול זרועות הביטחון), אבל האמת היא שלמרות כל האמור לעיל, אני חושקת באחת נואשות. אולי כי עכשיו, ממרום הג'וב האדיר, אני מרגישה קצת יותר בריזה ג'ורנליסטית. לא שמדובר באיזה תו תקן (אלוהים יודע שהכרתי לא מעט מחזיקי תעודה שהם עיתונאים בערך כמו שאני רועת אווזים אלבנית), אלא בעיקר בתחושה. ובלי קשר: הכי קל להכנס עם העסק הזה למסיבות.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
