לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מחילת הדרקון Dragon's Lair


Where the dragon flies, no man shall stand

כינוי:  דרקונית67

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

היום יום הולדת או "אוי כמה זמן לא כתבתי כאן..."


כן אז היום יום ההולדת שלי.  23 למאי כמו כל שנה.
ילדת מלחמת ששת הימים למי שמתעקש לדעת את כל הפרטים הנילווים.
ולפתע שמתי לב שמספר הקטעים שכתבתי בין התאריך הנ''ל בשנה שעברה להיום- בטל בשישים לעומת כמות הדברים שקרו לי.
כנראה שעדיין יש לי מעצורים בכל מה שקשור לחשיפות. גם אם הן של דברים טובים.
מבטיחה לעדכן- היו כמה דברים ממש פ33ות לגבות (החליפו כבר את המונח הזה? אני מדור ה"סבבה").

אז מה נשתנה היום הולדת הזה?
לא מספיק.
עצוב לי שההורים שלי לא באו לאחל לי מזל טוב. הם התקשרו אבל זה קל מידי.
לראות אותי זה החלק שקשה להם.
עצוב לי שעל אף כל השיחות, הטיפולים, הרגילים והאלטרנטיביים, הדיונים בטלפון, במייל ובכתב,
הניתוחים הפסיכולוגים והאסטרולוגיים, הוצאת הקארמה הרעה (לא עבד...) שינוי דפוסי חשיבה (בתהליך...)
ושאר ירקות-
עדיין אכפת וכואב לי שתמיד יש מישהו מלפני, ומצדדי ואני היא העומדת בפינה.
שהמחלה עדיין כאן. חיה ובועטת.
ואפילו קיבלתי עדכון במייל כמתנת יום הולדת - הדו''ח השנתי ה-18 של האירגון של IFOPA; בשלושה חלקים.
שיהיה יותר קל להבין שאין התקדמות. אין תרופה. אין שינוי.
והיו עוד כמה אירועים שהעיבו על שמי חיי הלא-זוהרים ממילא.
ופ' עדיין עצובה. אפילו עוגת קרם קפה עם גבינה לא עוזרת להפיג את הצער שלה.
וזה אומר שזה עמוק מאוד. אבל ככה זה בחיים.

אז איפה התחלנו? אה כן. ביום הולדת שלי.
סתם עוד יום שבת אחד. שיעבור כבר, לפני שיפלו השמיים על ראשנו.
ותודה למי שכן זוכר.




נכתב על ידי דרקונית67 , 23/5/2009 15:31   בקטגוריות על עצמי, שחרור קיטור, אהבה ויחסים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שצה ב-29/6/2009 10:12
 



בחגים כמו בחגים


אני לא אוהבת חגים משפחתיים. למשל פסח. זה הקרב אלינו ובא.
שונאת את הדביקות המתקתקה של החובה להיות נחמדה לאנשים שבמשך השנה
לא אכפת להם ממני, או לי מהם.
שונאת את את ריח הדם הטרי של המשחרים לטרף. נו? הם שואלים בשיא האיכפתיות המעושה...
אז מה שלומנו?  מי זה ה"אנחנו" הזה שהם כוללים אותי בתוכו?
הרי הם ואני יודעים שלא באמת אכפת להם מה שלומי.
אולי הם חושבים שלי אכפת מה שלומם, או איך הם מרגישים.
ומה יותר נחמד מאשר לדבר על מחלות וכאלו בחג 10 המכות.
אז לא. לא אכפת לי.

וגם אם סבתי הלא-פולניה ז''ל מתהפכת בקיברה למשמע חילול כבוד רכילות החג,
הרי שאני לא מעוניינת יותר לשחק במשחק הזה.
העמדת פנים זמנית. התעניינות בגובה מפלס הכנרת בשנת בצורת.
לא רוצה.
רוצה לצעוק "ד-י  כ-ב-ר". מספיק לעשות הצגות של איכפתיות.
של משפחה, של חברים וחיות אחרות.
המשפחה שלי קטנה.
כמה אנשים קרובים, שתי חתולות וזהו.
האחרים- כבר מזמן חדלו מלהיות בעיני.
הציפיות אזלו.
האשליות נמכרו בשני זוזים.
לא זוכרת כבר מי נגד מי.
תנו לי מרק עוף עם שני קנידלעך.
קחו את הגפילטע פיש ובואו נקצר.
אחד אלוהינו, אולי פעם אחת תציל את החד גדיא הזו?



                                                              








נכתב על ידי דרקונית67 , 3/4/2009 00:37   בקטגוריות שחרור קיטור  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The Shawshank Redemption ב-22/5/2009 08:31
 



פוסטבחירות (כותרת משנית: הגיע זמן לחשוף)


טוב, אני יודעת שעבר די הרבה זמן מאז שכתבתי כאן וקצת פחות זמן מאז שנגמרו הבחירות.

אבל איכשהו הדברים קשורים אחד לשני.

 

אבל אולי נתחיל מההתחלה....

לא הרבה יודעים עלי. 

לא יודעים עלי הרבה.

שני משפטים שמתמצתים את חיי בבהירות חדה וכואבת.

אולי הגיע הזמן להסיט קצת את המסך שמכסה אותי ואת ההסגר שכפיתי על עצמי.

 

אז שלום , אני דרקונית. מי שמכיר אותי באופן אישי יודע שאני חולה במחלה נדירה ושמה FOP.

אבל אני משתדלת שלא הרבה אנשים יכירו אותי באופן אישי. זה מין קטע כזה של המחלה...

 

FOP נקראת גם מחלת האבן (בסוף תבינו גם למה) והיא מחלה שפוגעת באחד מתוך 3 מיליון אנשים.

אתם קולטים??!? 3 מיליון וזה נפל דווקא עלי!

למה? מי ? איפה? אין תשובות. וגם אי אפשר להאשים את אמא ואבא כי זו לא מחלה תורשתית.

הדפקט הוא רק בי. מרגיז. איזו מוטציה קטנה שהתיישבה על הגֶנים שאחראים על ייצור עצמות וגורמת להווצרות עצמות

במקומות מוזרים בגוף. למשל על עמוד השדרה, בתוך שרירי הידיים, הרגליים. ככה.

את קמה יום אחד ופתאום גדלה לה עצם חדשה בגוף. ואז הגוף הזה שקודם היה גמיש וצעיר ויפה, פתאום לא יכול לזוז.

פתאום היד לא מתרוממת, הרגל לא מתקפלת והראש לא מסתובב.

בשלב ראשון בא ההלם!!!!!!!!!!!! מה זה? מה עושים? איך מתמודדים?

ואין תשובה. לאף אחת מהשאלות.

 

אז הבנו שאי אפשר להאשים אלא את עצמי. ולאן זה לוקח אותנו? הישר למחוזות ההלקאה העצמית

הפולנית ולמחשבות ניו-אייג'יות בסגנון של "מה עשיתי בגלגול הקודם כדי "לזכות" במתנה הזו?"

ואיך לעזאזל מתמודדים עם מחלה חשוכת מרפא?

מחלה שאף רופא לא שמע עליה ושבספרי הרפואה כתוב עליה 3 שורות (בדוק!!)

אז החלטתי לתת לכם, קוראי המעטים, אפשרות להביע את דעתכם. מה עושים כדי לא לצאת מן הדעת?

מה אני עושה יסופר בהמשך, אבל אני לא מבטיחה שפיות.

 

לחוקרים המתעניינים: אתר המחלה www.ifopa.org עם אזהרה- לא תמונות קלות לצפיה.

לא מומלץ לפני השינה. ולא- זה לא מידבק.

 

                                                               
                                 


מבט סוריאליסטי על עמוד השדרה של חולה FOP

 

לקטע המלא...
נכתב על ידי דרקונית67 , 26/2/2009 13:49   בקטגוריות על עצמי, פסימי, שחרור קיטור  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דרקונית67 ב-18/4/2009 14:36
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדרקונית67 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דרקונית67 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)