לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מחילת הדרקון Dragon's Lair


Where the dragon flies, no man shall stand

כינוי:  דרקונית67

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פְּנים ופָּנים


אני פוגשת אותם במקומות הכי לא  צפויים.

במרחבי הסייברספייס החשופים.

בין אתרי צילום שאהובים עלי כל כך.

בבלוגים מלאי משמעות.

במקרה, דרך משחק תפקידים

וירטואלי.

בקורס שבעצם בכלל לא הייתי אמורה

להשתתף בו.

כי הוא מיועד לחולי ה-מחלה.

ואני- אין לי את ה-מחלה.

יש לי רק מחלה.

קטנה כזו. עם שם

קצר.

שלא אשכח.

איך קוראים לי.

סליחה. לה.

למחלה.

 

אנשים. חברים.

לפעמים עם פנים מוכרות

מתוך תמונות חטופות.

ולפעמים

זרים, אבל קרובים.

מוכָּרים.

מעידן אחר.

מגלגול אחר.

אבל עדיין

חברים.

 

ולפעמים היאוש נעשה קצת

יותר קל.

בעזרתם.

לפעמים.                     

 

 

                                        

                

 ותודה לחבר שיש לו היום יום הולדת.

                                                   

נכתב על ידי דרקונית67 , 20/3/2009 00:36   בקטגוריות על עצמי, צילום, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רסיסים


לפעמים,קשה להסביר לאנשים איך זה מרגיש שכיום אחד את מגלה שמה שיכולת לעשות אתמול הוא משהו

שאת כבר לא יכולה לעשות היום. למשל לקשור שרוכים, או לגרוב גרביים, או סתם לפתוח דלת של ארון במטבח.

השרירים בידיים נחלשים. הגב מסרב להתכופף והרגליים כבר לא נושאות את המשקל כמו קודם.

קודם.

 

מתי היה הרגע בו "קודם" נגמר והפך ל"עכשיו"? מתי מתרחש המעבר הזה מ"אני יכולה" ל"אני לא יכולה".

ב-FOP זה יכול לקחת כמה שנים, כמה חודשים, כמה שבועות, או כמה ימים.

פתאום קמה אישה בבוקר ומגלה שהיא כבר לא יכולה.

פתאום העולם מתרסק לאלפי רסיסים קטנים של כאב.

משוננים וחדים. כמו הידיעה שכל אובדן הוא תמידי.

שזהו. יותר אני לא אוכל יותר להרים את הידיים גבוה לשמיים, להתכופף ולנעול נעליים,

להרים את החתולה שלי, או סתם, לקום לבד מהספה...

אלפי רסיסים קטנים של תפילה. למי ששומע. למי שמקשיב.

שימצאו כבר מרפא למחלה הארורה הזו.

או שהיא תֵעצר בגוף שלי ותפסיק לבלוע עוד ועוד חלקים ממני.

שלא אשאר חשופה מול היאוש, מול הרִיק הזה של האין.

מול הלבד של ההתמודדות עם מחלה שיש לה התחלה אבל אין לה סוף.

אלפי רסיסי נשמה קטנים, שפעם היו אני, פזורים על הריצפה הקרה,

מחכים שלמישהו יהיה אכפת מספיק כדי לאסוף אותם. אותי.

ולעזור לי להתחיל מהתחלה. שוב.

ושוב.

ושוב.

                                                              
            

                           

נכתב על ידי דרקונית67 , 12/3/2009 19:57   בקטגוריות צילום  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דרקונית67 ב-14/3/2009 23:16
 



על דרקונים וערפדים


לאחרונה התמכרתי. מתוקף היותי מזל תאומים אני נוטה להתמכרויות שונות שחולפות באותה מהירות שבהן הן מגיעות.

ככה זה כשאתה צריך משהו שיעניין שני אנשים בו זמנית. זה לא קל.

פעם הייתי מכורה לדיבור. דיברתי בקצב של מכונת יריה עד שהמורה איימה עלי ב-ג' בהתנהגות.

(במאמר מוסגר אומר שזה לא ממש עזר, גם היום אני אוהבת לדבר, אבל פחות, וגם אין מורה שתאיים עלי - אז מה הכיף??)

אח''כ הייתי מכורה לקריאה. בלעתי ספרים מהספריה העירונית עד שנאלצתי ללכת לספריה הכי מרוחקת בעיר

כדי להשיג את הקצב של עצמי. אז נשברתי. זה היה ללכת צעד אחד רחוק מידי.

 

אז כמו שאתם מבינים, אני בנאדם עם התמכרויות קצת משעממות.

you don't drink, you don't smoke, what DO you do?

(Adam and the Ants somewhere in the 80's)

 

אז לאחרונה התמכרתי למשהו עם קצת בשר. יותר נכון דם. דם אמיתי. True Blood

 

למי שלא מכיר- זוהי סדרת קאלט מדליקה המתרחשת בימינו אנו בדרום הלא-נאור של ארה''ב.

היפנים (מי אם לא הם...) המציאו דם סינטטי   True Blood שמאפשר לערפדים, שעד אז חיו במסתרי החשכה החמימים

לצאת את האור ואל העולם. וראה זה פלא -הם נראים כמוני וכמוך. רק שהם יותר מהירים מבני אדם,הם חכמים יותר,

יותר חדי חושים, מאהבים יותר טובים ו... אה! את העיקר שכחנו- הם חיים לנצח.  sounds good!

מי יתנני ערפד! מה -לא?!?!

והעולם, החברה , האנשים הרגילים - אתם חושבים שהם מרוצים?

מה פתאום! ממתי השונה והאחר מתקבל בברכה בעולם הנאור שלנו?

 

אני לא אקלקל לכם את ההנאה שבסדרה, שיש בה הרבה יותר ממה שנגלה על פני השטח.

אף אחד הוא לא כמו שהוא נראה, או מי שאתם חושבים שהוא. אתם לא מכירים אף אחד באמת.

אלא אם כן אתם סוּקי שיש לה את היכולת (השנואה עליה) לקרוא מחשבות של אחרים,ומה שהיא "שומעת"- 

המחשבות הקטנות והקטנוניוּת של בני האדם דוחה אותה כל כך עד שהיא מתאהבת בביל הערפד יפה התואר.

(טוב, בלי קצת רומנטיקה אי אפשר, בעיקר לא בחום הקיץ הלוהט וספוג הבירה של לואיזיאנה)

 

True Blood היא סדרה עלינו. על האמונות הטפלות והתפלות של כולנו- אנו מגלים שערפדים לא פוחדים משוּם,או ממים קדושים

או מג'סוס כרייסט סופרסטאר או מצלבים, הם מכבדים את אמריקה ואחד את השני, והם כבר לא זקוקים לדם אמיתי כדי לשרוד,

אז הם לא הורגים. זה לא כיף... הם אף פעם לא הורגים בשביל הכיף.

 

נכון, יש רציחות במהלך הסדרה, אבל לא תתפלאו לגלות שהרוצח הוא לא מי שאתם חושבים. ככה זה בTrue Blood.

מה שאתם חושבים שאתם חושבים מתאדה בחום הלוהט של עיירה קטנה ודרומית שעדיין שונאת שחורים וזרים,

שבה שֵד האלכוהול מסולק בעזרת קמיעות וכסף, אבל שֵד השנאה אל השונה והאחר- חי ובועט.

עיירה שבה האישה הכי מתקדמת בדעותיה היא סבתא של סוּקי, שחושבת שערפדים הם דווקא קוּל, ונפלא לשמוע קצת

היסטוריה מפי מישהו שממש חווה אותה על בשרו. גם אם הוא עכשיו במקרה- ערפד.

 

אז תנו עוד מבט ב- True Blood ותחשבו פעמיים לפני שאתם קובעים דעה.

 

True Blood- כי גם דרקונים רוצים לצאת אל האור.

 

http://www.youtube.com/watch?v=vxINMuOgAu8

 

;

ועוד אחד קטן- עם ספוילר:

http://www.youtube.com/watch?v=uK1D9vGJePc

 

נכתב על ידי דרקונית67 , 6/3/2009 20:38   בקטגוריות על עצמי, צילום  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדרקונית67 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דרקונית67 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)