ערב יום כיפור גנבו לנו את האופנים. סוסון שתכנן כל השנה לרכב עליהם ביום הזה נאלץ למות משעמום. לא ברכתי איש ממשפחתי לקראת החג, לא חתימה טובה לא גמר חתימה טובה ולא כלום. לא ברכתי את הורי, לא את אחותי, לא את הדודים בגרמניה. לא איש מהם. גם חברים לא ברכתי. איש גם לא ברך אותי בעולם האמיתי. ואמרתי לי מספיק עם הברכות האלה לאנשים הבלתי נסבלים האלה. זה עשה לי רק צרות.
וכך ערב יום כיפור הכנתי סעודה מפסקת כשהאף שלי הפך להיות ברז. התחלתי להרגיש רע. איך אסיים להכין את הסעודה הזאת אני לא יודעת. החלטתי לצום השנה ולפני זה חייבים לאכול טוב. וצריך להכין את האוכל אבל אין כוח אין כוח.
הכנתי. קיבלתי תשבוחות מהילדים והלכתי למיטה. הרגשתי רע, הכל כאב לי, הרגלים הידים, הראש, לקחתי אופטלגין . הילדים הלכו לבית הכנסת ואני שכבתי לי במיטה כשחולפת בי המחשבה אני לא חייבת כלום, אני לא חייבת כלום לאףאחד, אני לא חייבת לעשות כלום לא לאכול, לא להכין אוכל פשוט כלום. רק לנוח לנוח לנוח. בטלוויזיה שבחדרי היה משחק גוגו שהמשיך לפעול אצלי גם בכיפור, היו כמה ספרים מאחורי שעיינתי בהם, כשהאופטלגין התחיל להשפיע קמתי ושיחקתי את האקינטור הזה.
איזה כיף להיות חולה, חשבתי לי, ועוד ביום כיפור, אני רוצה להיות חולה קצת , באמת, קצת חולה, עם קצת חום, עם קצת חולשה, לשכב במיטה, לא להיות חייבת כלום, ושיטפלו בי. אני רוצה להיות חולה ושיטפלו בי. אפילו בבית חולים. אני רוצה לשכב במיטה ושרופאים ואחיות יסתובבו סביבי וישאלו מה שלומך ויתנו לי כדור עם כוס תה, ויבדקו שהכל בסדר, ותהיה לי טלוויזיה מעל הראש או מחשב ויגישו לי אוכל למיטה. למה בעצם צריך להיות חולה כדי לקבל את הצומי הזה? למה לא לקחת איזה יום במיטה, יום אשפוז כשכולם מטפלים בי. אך, חשבתי לי למה אין בית חולים לאנשים בריאים, כאלה שרוצים לקחת איזה פסק זמן, כמו בית מלון עם שירות חדרים ושלא יעלה כסף...
ככה בית חולים בהרים בבית עתיק, נראה לי שצפת מתאימה, עם אויר נפלא וגם נוף מהמם ומרגיע. בלי כסף. כי כסף זה עניין מלחיץ.... ושכולם דואגים לי. הרי איש לא דואג לי באמת. רק אני דואגת לכולם.
חשבתי על אמא שהיתה מטפלת בי במסירות כאשר הייתי חולה. איפה היא עכשיו? היא כבר מזמן הפסיקה לטפל בי. מה קרה לה? אני הרי בת שלה ותמיד אהיה. למה כאשר רע לי היא לא שם יותר? היום כשאני אומרת לה אני לא מרגישה טוב היא מסובבת לי את הגב ומתחילה לבכות שמצבה היה תמיד יותר גרוע משלי. חשבתי על בית הורי ביום כיפור ועל אותו יום כיפור שהיתה לי בקשה מיוחדת ונעניתי לפזמ מוגבל. מה איתה היום? מה היא עושה?
היא הלכה לבית הכנסת שהיה פעם גם שלי. היא הלכה להגיד יזכור אך היא לא הגיעה לעזרת נשים. היא עלתה במדרגות ונפלה שם. כך סיפר לי אבא שפגשתי אותו יום למחרת. ומה קרה לה? שאלתי, האם אמבולנס לקח אותה לביח? לא הם חזרו הביתה ברגל בלי לומר יזכור. היא בכלל לא נבדקה אחרי הנפילה הזאת. למה? שאלתי , כי מה זה כבר יעזור הבדיקות האלה כך ענה לי אבא.
אחכ הסתבר שהיא שברה צלע.
אלוהים העניש אותה על מה שהיא עושה לי - כך חשבתי לי
מעניין אם זה גם מה שהיא חושבת.
אני לא בקשר איתה מאז ראש השנה.
זו החלטה שלי והיא לא תשתנה לעת עתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@