היא נולדה היום לפני 51 שנה. היא נולדה כאשר הייתי בת 4 ומשהו. ואני זוכרת את זה. אני זוכרת הכל. את הגן בו הייתי גן ויצו, את הגננת, הכל. כשהיא נולדה שלחו אותי לסבתא . פתה קראתי לה. איזה כיף היה להיות אצל סבתא.. וסבתא לקחה אותי לבית חולים לבקר את התינוקת. ראיתי שם את אמא על אלונקה. יושבת. אחכ לקחו אותנו לחלון גדול לראות שם תינוקות. הראו שם הרבה תינוקות. לא ידעתי מי בדיוק התינוקת שלנו. כולם נראו אותו דבר. שמחתי שזאת היתה בת. אמא כל הזמן רצתה בן. לקרוא לו על שם אביאבי או מכל סיבה אחרת. אני שמחתי שזאת היתה בת. בסוף קראו לה על שם אבי אבי.
ביום אחר באתי לבקר את אמא. היא שכבה במיטה ואז אמרתי לה: עכשיו כבר אפשר לגעת בבטן שלך. איזה מתוקה אמרו כולם וצחקו בחיבה... פנינים של ילדה קטנה.
כשכולנו חזרנו הביתה אהבתי לראות איך אמא מטפלת בתינוקת. תמיד כשאמא חיתלה אותה אני עמדתי והסתכלתי. אמא לא נתנה לי לגעת בה. אם רק הייתי מעיזה היא היתה צועקת. נורא רציתי לקחת את התינוקת בידיים.... היא נולדה כשחבל הטבור כרוך על צוארה, היא לא בכתה. היא קיבלה הרבה סטירות כדי שתבכה, פניה היו אדומים כסלק...
....מי חשב שאחרי הרבה שנים אצטער על זה שהיא נולדה. מי חשב שהיום הזה יהיה ציון דרך ליום ארור. אני לא יודעת מתי התחילה להציק לי העובדה שהיא קיימת, העובדה שאני לא בת יחידה ויש לי שותפה על הכל עם זכויות, מתי הבנתי שהיא הפייבוריטית של אמא ויש לה אפילו זכויות יתר... את זה אני לא זוכרת, אבל אם אני לא טועה זה עדיין הולך ומחריף. התפללתי כל הזמן שיהיה לי עוד אח. בן. אפילו בת, שהיא לא תהיה הבת הקטנה והמפונקת, שתסבול מכך שמישהו בא אחריה ולוקח לה את כל הצומי והזכויות. זה לא קרה... חבל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@