הכל חדש ונוצץ

אני לא מסוגלת לעזוב כלום. לא חשוב כמה רע יהיה לי.

זה התחיל להיות מעיק. מה אני כזאת נמושה? יתנהגו אתי לא בסדר ואני אשאר?

או שאני אחכה שיעזבו אותי או שיעזיבו אותי?

הימים הם סוף שנות ה-70 התחתנתי, סיימתי את לימודי, או שהשלמתי זנבות, הייתי כבר ברחובות, במעונות של מכון וייצמן עבדתי ב-18 והייתי בלהקת המחול של אוניברסיטת תלאביב.

הייתי נוסעת מרחובות לתלאביב לחזרות וזה ממש העיק עלי. איש לא העריך את המאמץ. התחלתי להרגיש שם רע. התחילו בי הרהורי פרישה... אבל למה לעזוב, זה להקה ריקודים הופעות, מפגשים עם סלבריטאים, אבל לא טוב לי שם, זה רחוק ומעיק, אני לא שייכת, סיימתי את האוניברסיטה, אני גרה ברחובות, די! אבל זה נחמד זה כיף זו תהילה, זו פעילות חברתית, הם גם מתכננים לנסוע לחו"ל ואני עדיין לא הייתי בחו"ל ואני כלכך רוצה..... אבל לא טוב לי שם. היה כיף עד עכשיו והפסיק להיות, אנשים עזבו, באו חדשים זה כבר לא זה... היה כיף נגמר צריך להמשיך. לשים את זה במגירה לומר היה כיף וללכת ללכת אחרת יהיו לי מהלהקה רק זכרונות רעים.... לכל דבר יש סוף.

המשכתי בכל זאת. התחלנו לעבוד על ריקוד חדש. ריקוד הדייגים, יופי של ריקוד. ואז בא אלי המרקיד... כן, כבר ידעתי מה הוא רוצה לומר, שאני לא משתתפת בריקוד החדש... כך הוא היה נוהג ברבים מחברי הלהקה. היו כאלה שבאו לחזרות ולא השתתפו בשום ריקוד אבל המשיכו לבוא. לא מבינה אותם. אני הייתי אומרת שלו הייתי במצבם לא הייתי באה בכלל. זה ככ משפיל. אני השתתפתי בכל הריקודים בכל ההופעות וכך כשהוא בא אלי לשיחה ידעתי. הוא אמר שלא אשתתף בריקוד החדש אבל בריקודים הישנים אמשיך להשתתף.

לא יקירי. אם אני לא משתתפת בריקוד החדש אני לא משתתפת בשום ריקוד. הלכתי ולא חזרתי. אני לא זוכרת אם אמרתי משהו או לא אבל לא חזרתי יותר

הייתי כלכך גאה בעצמי.... הנה סוף סוף עזבתי משהו, התחיל להיות שם רע, לא השארתי את זה לנצח. הם נסעו לחו"ל אחרי שעזבתי. אבל אמרתי אם עזבתי אז עזבתי. לא מתחרטת ולא מצטערת... עבדתי ב-18 גרתי ברחובות, תקופת תלאביב הסתיימה. עכשיו כבר תקופה אחרת.

טוב שעזבת, אמר לי בן זוגי לריקודים בלהקה, כשנתקלתי בו במקרה, הנסיעה לחו"ל היתה על הפנים , היו שם קטעים.... האיש הזה.... לא הקשבתי לדבריו רק חייכתי. ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון.

מזכיר קצת את חבורת הזמר מהשנה שעברה.... אני באמת מבסוטית שעזבתי