הכל חדש ונוצץ

היא נכנסה לבית הלבן ואני התפוצצתי מכעס. פשוט התפוצצתי מכעס.

ההורים המשיכו לשרוץ אצלה. אותי הם לא זיכו בשום ביקור. צריך לעלות  3 קומות אמא היתה אומרת. אין לי כוח לזה. כל זה עוד לפני ששברה את עצם הירך. תבואו אלי , תבקרו גם אותי ביקשתי, רק אצלה אתם מבקרים. אנחנו לא מבקרים אצלה מה פתאום היתה אמא אומרת. כן בטח.

יום אחד מצלצל הטלפון. אבא.

יש לך כבלים? הוא שואל אותי

כן, מה קרה

נתקענו עם האוטו

ולמה לכם אין כבלים

את יכולה לבוא לחלץ אותנו?

כן, איפה אתם נמצאים

ליד מרכז חורב

מה אתם עושים שם?

היינו באיזו בדיקה במרכז הרפואי

טוב אני באה

מרכז חורב מרכז חורב, הבית הלבן נמצא ליד מרכז חורב. הם בטח היו אצלה. רק כשהם צריכים אותי הם נזכרים בי. אבא. אבא שלי. גם הוא בנביאים. עכשיו אני אלך לחלץ אותו? מה אני תיקוני דרך? סוסון גם התחיל לעצבן עם משהו אחר ואני בשטף הכעס התקשרתי

איפה אתה? אתה היית אצלה נכון? אני לא באה. אני לא פראיירית שלכם. ביי שלום.

כמה הייתי מבסוטית מעצמי.

הוא לא היה מוכן לדבר אתי הרבה זמן אחרי זה לא אתי ולא עם הילדים שלי.

מאוחר יותר הוא פגש אותי באי אילו נסיבות.

'אנחנו לא פראיירים שלך. איך את מתנהגת?'

מה עשיתם שם בבית הלבן? אתם נותנים לה את הבית הלבן, כל הזמן באים אליה, כל הזמן עוזרים לה, לא רואים אותי ממטר ופתאום כשצריך אותי אני קיימת? רק כשצריך? אני לא פראיירית שלכם. אני באמת לא פראיירית שלכם.

נתַנו לך יותר, הוא אמר

שתקתי. הוא מתחיל לדבר כמו אמא. היא בבית הלבן, אני עוד כאן... אין עם מי לדבר.

ותגיד לי בבקשה מה קרה עם האוטו? איך בסוף נחלצתם?

אוהו היתה תקלה רצינית, הזמנו תיקוני דרך, היה משהו בסטארטר

אז הכבלים שלי לא היו עוזרים לך , נכון? למה אם כן אתה עושה אתי כזה ברוגז שלא באתי?

אם אני מבקש עזרה את צריכה לבוא לעזור.

שתקתי. אין עם מי לדבר. באמת שאין עם מי לדבר.