הכל חדש ונוצץ

או אולי נסיכת הנילוס

יצאנו למלון הנסיכה אילת. הכי רחוק שיש בגבולות ארצנו, הכי רחוק הכי מבודד הכי לשכוח מהכל

וכאן עולם אחר. עולם של אוכל בשפע, בוקר ערב צהרים, עולם של בריכה, וים של ריפים, עולם חסר דאגות. רק לשבת על שפת הבריכה, או שפת הים בחוף הפרטי של המלון לשחות קצת לשנרקל קצת לאכול המון בלי להכין ובלי לנקות. להתרווח על המיטה ולומר אך, החיים הטובים... עכשיו אני נסיכה במלון הנסיכה.

מלון הנסיכה רחוק מכל ההמולה וקרוב לדברים אחרים. הכי קרוב לטבע, לטבע של הים ושל ההרים. לא צריך לתפוס מונית כדי לראות ריפים. אפשר רק לעבור כביש, גם לא צריך קרוזים. הקרוזים חונים בדיוק מול המלון. יש להם שעה קלה להיות בחוף, לי יש את כל היום. לא צריך לנסוע כדי לראות את הנוף הפראי של הרי אילת. מלון הנסיכה חצוב בסלע, גם לקזינו של הילטון טאבה לא צריך לנסוע. פשוט ללכת קצת ברגל. אילת של פעם. לפני שהפכה סניף של תלאביב.

פתאום אני נזכרת בימים אחרים. ימים שבהם אחותי היתה גרה באילת באופן חלקי והייתי באה לבקר אותה, והיינו יושבות על המים בדיוק באותה זוית צופות בהרי אדום הגבוהים שמשנים את צבעם מצהבהב לאדמדם במהלך היום. איזה חיים טובים... היינו אוהבות ללכת לשתות קפה בלובי של אביה סונסטה. היום הילטון טאבה.... למה החזרנו את סיני? למה מסרנו את אביה סונסטה שהיתה בכלל בתחומי הקו הירוק? איזה חוכמה זאת לקבל שטחים בלי לשפוך אף טיפת דם... עמך ישראל בפסח היה מציף את חופי סיני. היום כל הדרך מאילת לטאבה רצופה אוהלים ומכוניות, והכל ככ צפוף. איך מסרנו את כל סיני במחי יד ואפילו בלי להצטער ובלי לחשוב.. אני באה לקזינו של הילטון טאבה והלב מחסיר פעימה, פעם שתיתי כאן קפה, פעם היה כאן שקט, היה רק מלון , כביש , והחוף של רפי נלסון. היום יש כאן משטרת גבולות ומבנים מכוערים....

פעם זה פעם עכשיו זה עכשיו נוהג סוסון לומר

מלון הנסיכה הוקם בעקבות מסירת אביה סונסטה למצרים. כשפוצצו את הילטון טאבה היה מלון הנסיכה עומד בשלמותו ומשומה התקשורת העדיפה לצלם אותו.

ועכשיו אנחנו back to the future מחורפנים לגמרי.

כמה טוב לקחת פיסה של שקט ולהבין שהקיטורים זה לא סתם. באמת רע לנו עכשיו. ועוד מעט צריך לחזור ולהתמודד. עוד יום אחד של שקט. שמעון שירן הובא למנוחות. הקורבן האחרון לפיגוע במצה. הכרתי אותו פעם. הוא היה שכן שלי דלת מול דלת כשהיינו ילדים. הוא היה ילד טוב. באמת ילד טוב. קראו לו אז שמעון שלזינגר היה לו אח קטן, זוג הורים, לא יודעת מה עלה בגורלם, אמו עדין חיה, לא יודעת מה עם האב, האח שמעתי הסתבך בפלילים, הוא לא היה כמו שמעון. שמעון היה גדול עליו בכמה מספרים. אנחנו עברנו דירה, גם הם עברו, כך נפרדו דרכנו.

כן, פעם זה פעם עכשיו זה עכשיו.