הכל חדש ונוצץ

התור הישראלי

אין , אין בעולם כמו התור הישראלי. אין פשוט דבר כזה. עם כל השינויים שחלו, זה לא השתנה וחבל. זה דווקא משתכלל.

את התור הישראלי מאפיין דבר אחד. אין תור. כולם הגיעו ראשונים. כולם הגיעו קודם. זוכרת שעמדתי פעם בתור לקולנוע? היה תור אבל ליד הקופה התאספו כולם. כולם ביקשו מהראשון בתור שיקנה להם כרטיס.  גם אם כבר הגעת לראש התור אתה לא יכול להשאר שם יותר מדקה אחרת מתחילים לצעוק.

יש מקומות שבאמת לא היה תור בכלל. לא היה וגם לא יהיה. רציתם פעם לקנות ארטיק באיזה קיוסק? כולם נעמדים לרוחב הדלפק וזה נראה הדבר הכי טבעי. המוכר הוא זה שמחליט מי קדם למי ולרוב זה מי שבא אחרון ועושה הכי הרבה רעש. מי שבא ראשון ועומד בשקט יכול להיות בטוח שהמשיח יבוא לפני הארטיק.

תור לאוטובוס? כל הקודם זוכה אבל במקרה שכבר נוצר תור ברגע שמגיע האוטובוס כולם נכנסים מהצד.

מזנון חופשי בחתונה או בר מצווה, כולם מתנפלים על האוכל מכל הבא ליד. כאילו אין מחר, כאילו מחר רעב, ממלאים את הצלחת עד להתפקע חצי מזה בכלל לא אוכלים ולאחרונים באמת לא נשאר כלום.

שכלולים אחרונים - התור לקופאית בסופר. היום כבר לא קונים עם עגלה. גברת תחכמוני, זאת השמנה עם התלתלים שצבועים גוונים ולבושה טייץ שחור שמה את העגלה ליד הקופאית ומביאה את המצרכים בידיים. כשהעגלה שלה מגיעה לקופאית היא בכלל לא שם. ועכשיו לך תדע, להעיף לה את העגלה או לחכות לה עד שהיא תסיים את הקניות. אני מעיפה את העגלה. אח"כ היא צורחת.

ואיך נראה תור לקבלת תרופות בבית מרקחת של קופח? זה כבר נסיון של המערכת להתמודד עם הישראלי המצוי. מה כבר לא ניסו, מספרים, מספרים וגם חבלים, ובסוף המציאו את הקופה המהירה עד 3 תרופות. לכולם יש 3 תרופות, אפילו כאלה שיש להם 10. והרוקחת לא מתערבת. לא אומרת דבר. גם 20 תרופות היא מוכרת בקופה המהירה. למה באמת הקופאים לא עושים קצת סדר?

קודם משלמים אחכ מקבלים - עוד ניסיון להתמודד עם הדחיפות בדרך לנקניקיה.

כשהגעתי לאמריקה הייתי בהלם. מהתור האמריקאי. תחילה נעמדתי ליד דלפק לרוחב, לא התייחסו אלי. התייבשתי שעתיים עד שאמרו לי stand in line . וכך נעמדתי לי אחרי מישהו עד שהגיע תורי. סבבה.

כשעמדתי ב time square לקנות כרטיסים למחזמר במחיר מוזל הייתי בשוק. אף אחד לא נעמד לידי, האיץ בי או ביקש ממני לקנות לו כרטיס. האם זוהי ניו יורק האלימה? האם ישראל היא באמת המקום הכיטוב בעולם? גם זה ישראלי. לחשוב שאנחנו הכי טובים. להאמין שאנחנו באמת הכי טובים והעולם חרא.

מזנון חופשי. רק זולל אחד נמצא סביב שולחן הכיבוד. כולם מחכים שיסיים. איכשהוא זה הולך יותר מהר מאשר ההתנפלות ההמונית

מגלשות מים. רק אחד עולה במדרגות. לא כולם ביחד. התור למטה. לא למעלה כמו אצלנו. אין גלישה בקבוצות.

אבל זהירות. אם אתה סתם נעמד אחרי כמה דקות אתה מסתכל אחורה ומגלה שנוצר אחריך תור. תור למה אין לי מושג אבל תור. כך קרה לי פעם בתור לאוכל בעבודה.

הבית הלבן, יש תור מכאן עד הודעה חדשה אבל זה הולך מהר. כתוב שם בעברית לא לצלם

רק שפעם כמעט הפסדתי טיסה כאשר זה שלפני היה צריך לשאול את כל השאלות שבעולם לגבי טיסות של היום מחר מחרתיים ובעוד שנה והדיילת החליטה לתת לו שירות עד הסוף.

בסין כמו אצלנו נדחפים אבל אחרת. אתה נעמד בתור אבל לפתע אתה מגלה שככל שעובר הזמן כך הפקיד יותר רחוק. לא מבין למה עד שאתה מגלה שכאשר סובבת את הראש או לא שמת לב נכנסו כמה סינים לפניך. הבעיה שאתה לא יכול להבחין מי היה קודם ומי נדחף. כל הסינים נראים אותו הדבר. קטנים רזים מלוכסני עינים שער שחור ופנים לבנים. כולם לובשים בדיוק את אותה חליפה שחורה וחולצה לבנה. בעיה. עם זאת הם לא רבים אני הייתי קודם לא אני הייתי קודם ואתה בכלל לא היית פה. מי שנדחף נדחף.

אנחנו הכי טובים

כן אנחנו הכי טובים הכי חכמים הכי מוצלחים וכולם פראיירים. להקות המחול שלנו הכי טובות, צהל זה הצבא הכי חזק בעולם, הכי מוסרי בעולם, אנחנו הכי מוכשרים הגויים מטומטמים, הראש היהודי הראש הישראלי אולי זאת תשובה לשאלה ששאלתי בפוסט הקודם. למה באמת שונאים אותנו, הרי הילד הפלסטיני לא סובל יותר מהילד ההודי האפריקאי או הברזילאי.

גם בתוכינו אנחנו הכי טובים. אשכנזים הכי טובים ספרדים הכי טובים מזרחיים הכי טובים. כולנו הכי טובים. כולם יותר טובים מכולם.

ניו אייג'

אני לא יודעת אם בכל העולם זה ככה אבל לאחרונה נהיינו רוחניים. מעגלי נשים, תורות מן המזרח, תורות מן המערב, שרק יהיה לנו יותר טוב, קבלה, זן, שאקטי, שאנטי, אושו אשראם גואה, פנג שווי, טאי צ'י שרק יהיה לנו טוב.

עדר

אם יש לו DVD גם לי יהיה DVD אפילו אם אני לא צריך. אם כולם אומרים מדים מדים (מדהים) גמני אגיד מדים מדים, עד עכשיו זה היה מדליק, משהו משהו, מגניב. אם כולם שמאל גמני שמאל אם כולם ימין גמני ימין. אם כולם אוהבים הומואים גמני אוהב הומואים. אם כולם שונאים הומואים גמני אשנא הומואים.אם בערוץ2 יש ריאליטי גם בערוץ 10 יהיה ריאליטי באותה שעה וגם ברשת וגם בקשת. ערוץ 2 עצמו זה הדבר הכי ישראלי שיש, ערוץ אחד 3 או 4 זכיניות וכולם רבים. רשת קשת טלעד וחברת החדשות. היום טלעד זה ערוץ 10. יונית לוי. הכי ישראלית שיש בכלל. אם ביס יש טלנובלות אז גם בהוט וגם בערוץ 2 וגם בערוץ הילדים וגם בערוץ ויוה. וככה חידונים וככה כל דבר.  כמו בבונים. אם לחברות שלי יש 3 ילדים גם לי צריכים להיות 3 ילדים אחרת יתחילו לשאול כל מיני שאלות כמו למה אין לך וכו וכו. כולם נוסעים לפראג, או לברצלונה, או לרודוס, או לאנטליה שלא נגיד חלילה שלא היינו שם. כל פעם יש יעד אחר שכו-לם נוסעים אליו. להיט.

מוזיקה מזרחית.

אין, אין בשום מקום בעולם מוזיקה כזאת. מוזיקה שהיא תערובת של הכל. הבוזוקי שהפך לגיטרה חשמלית זה רק כאן. הסולם המוזיקאלי שמתיימר להיות ערבי אך הוא מערבי לכל דבר. אין, אין עוד דבר כזה בעולם.

יום הזכרון ויום השואה

אין , אין דבר כזה בעולם. יום אחד בשנה או יומיים בהפרש של שבוע הכל עומד מלכת. זהו עכשיו אנחנו עצובים. כל היום עצובים. שומעים מוזיקות נוגות, סרטים נוגים על השואה או על נופלים. זהו . זכרנו. למחרת זה נגמר. אפילו הערב. כמו לוחצים לך על הסוויץ' עכשיו תהיה עצוב. עכשיו תהיה שמח. ואיך אנחנו מצייתים. לא יאמן. תעשית השכול. רק כאן אנחנו עצובים ביום הזיכרון. באמריקה יש יום זיכרון גם כן אבל זה יום בילויים וסיילים. גם זה נראה לי הזוי בהתחלה. איך אפשר להפוך את יום הזיכרון ליום מכירות. לאט לאט הבנתי את הקטע. אינדיבידואליזם. רק השכולים זוכרים. כל היתר חוגגים והכל בסדר. לפחות אין כאן צביעות. אולי יותר טוב ככה. לא פחות הזוי מהמעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות.

הילד הישראלי

הילד הישראלי הוא מלך. הוא המלך האמיתי. מרגע צאתו לאויר העולם הכל הולך סביבו. טובת הילד טובת הילד טובת הילד. מרגע היוולדו כבר מתכננים את עתידו כדי להבטיח שהוא יהיה הכיטוב. הוא הולך לגן כבר בגיל שנה או לפני כדי לקבל חינוך דידקטי וחברתי. בגיל 4 הוא כבר עובר קורס הכנה לכיתה א' כדי שכבר ידע לקרוא בגן חובה. רק שחו"ח הבן של השכן לא ידע לקרוא קודם אחרת  יקחו אותו לאיבחון. סביר להניח שבמהלך חייו ימצאו סוג מסוים של ליקוי ומיד ילעיטו אותו בתרופות ותרפיות נוסח הניו אייג'. הקיצוניים יתחילו בטיפול ניו אייג'י  נוסח לידת מים.

הוא המלך בבית, הוא השליט על הטלוויזיה ועל המחשב ועל חדרי השינה ועל הכל.

הכי ישראלי זה לראות ילד צורח בסופר ואמו מסבירה לו במילים של נועם כמה לא יפה לצעוק . הרצאה ברמה של אוניברסיטה .

הכי ישראלי