הכל חדש ונוצץ

ביום שאבי נפל היה שקט.

יצאתי החוצה לרחוב ושמעתי את השקט

היה מוזר. אף עלה לא זז. פתאום הבחנתי כמה חשוב רשרוש העלים וכמה לא שמים לב לזה. הם נותנים מן רעש סמוי

אבל באותו יום לא היה רעש. הכל נשמע מוזר ומוקצן. כל רכב שעבר נשמע חזק עשרת מונים. היה ניתן לשמוע צעדים בקצה הרחוב. אפילו ביום כיפור לא ככ שקט.

זה מפחיד אמרתי, זה נשמע כמו דממת מוות. כמו השקט שלפני הסערה. כאילו משהו רע עומד לקרות.

ואז סיפרו לי שאבא נפל. הוא נפל כך סתם במטבח. הלך לקחת כדור כי הרגיש לא טוב, פתאום התעלף ונפל ולא יכול היה לקום. הוא שבר את עצם הירך.

הוא היה באישפוז במח' אורטופדית ואחכ רצו להעביר אותו לשיקום. אמרו שבבית חולים שסבתא שלי נפטרה יש מח' שיקום נהדרת. אבל אני לא רציתי שהוא יכנס לשם. שילך למח' שיקום אחרת. נזכרתי איך סבתא נכנסה לבית החולים ההוא ולא יצאה משם. היא היתה מאושפזת שם יום וכשבאתי לבקר אותה אמרו : די, זה נגמר. יום קיץ יפה זה היה והשמש בצבצה בינות לעלים הירוקים אבל סבתי האהובה איננה. הפסיקה לסבול. כן , כולנו זכרנו את היום ההוא ועכשיו אם הוא יכנס לשם אולי הוא לא יצא, מי יודע.

וכך ביקשתי להעביר אותו לשיקום בבית חולים אחר.

אולי חלפה הסכנה...

כן אבא חזר הביתה, לאט לאט חזר לתפקד, התחיל לנוע עם מקל, אחכ חזר כבר לנהוג לאט לאט...

לא באתי לבקר הרבה. פעם אחת כשבאתי אמא שוב התחילה עם השטויות שלה ולא בא לי לשמוע

אבא ישב על כורסה בסלון חיוור ומודאג. אני כועסת עליו אבל כשרואים אותו ככה הכל מתערבב.

כן היה שקט. יותר מדי שקט

וכשיש יותר מידי שקט זה מפחיד.

עכשיו אני כבר יודעת את פשרו של השקט הזה

היו לי סיבות טובות לפחד ממנו.