הגברת הגיעה עם הילדים ועם חיוך גדול התחלנו לזלול והפסקנו לכעוס.
התרגזתי על זה שלא כועסים עליה כשהיא מגיעה. כלומר עד שהיא מגיעה יש כעס, כמעט מריבה וכשהגברת מגיעה דוחפים את הכעס מתחת לשטיח. אפילו לא שאלו אותה למה אחרת חיכינו לך ואנחנו רעבים. פשוט היא התחילה לאכול מן החטיפים שכמעט לא נשארו בשבילה וזה הכל.
היתר נמשך כרגיל, עד כמה שזכור לי, כא תפס את מקומו הקבוע ליד השולחן במרפסת, אני בראש השולחן, הבן הגדול שלה בראש השולחן השני, משמאלי אחותי, בנה הצעיר וסוסון, מימיני ההורים, כי זאת הדרך הנוחה לצאת להגשה, איפה ישבו החייזר והבת שלה אני כבר לא זוכרת. כל הילדים אהבו לשבת ביחד ובכלל להיות ביחד. האוכל היה רגיל גם כן, געפילטע פיש, מרק עוף, מנה עיקרית, קינוח, כוס תה או כוס קפה, ברקע הטלוויזיה, כך זה היה נראה פחות או יותר, כך פחות או יותר נראו כל המפגשים שלנו.
אחכ הילדים ירדו לשחק, אנחנו המשכנו לקשקש, אני כבר לא זוכרת על מה, לפעמים זה היה נחמד לפעמים לא,
בסוף כולנו ירדנו למטה חוץ מאבא. הוא בטח נשאר לשטוף את הכלים.
אחותי ביקשה מבתה להדגים איך היא רוקדת סלסה. היא אמרה שהיא מאוד מוכשרת אך הילדה התבישה.
ניסינו לשכנע אותה לרקוד, זה לא הלך במילים,
ניסינו לשכנע אותה לרקוד בריקודים.
ואז התחלנו אחותי ואני לרקוד ברחוב ממיטב הריקודים שרקדנו פעם בחוגים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@