הכל חדש ונוצץ

כל שנה אני נזכרת בתאריך ההוא. 9.1.91. היום בו חזרתי לאמריקה

אני נזכרת במעיל הגדול שלבשתי יום לפני הנסיעה, כן גם אז היתה שנה לא גשומה והחורף מאן להגיע אך דווקא כשנסעתי הוא הגיע, ואז עליתי למטוס עם המון תקוות ושום דבר לא הסתדר. שום דבר. כל מה שחשבתי שיסתדר לא הסתדר. כל מה שהיה פעם מסודר גם השתבש. המסע הזה הגיע לשיאו בתאונה של סוסון. אני לא זוכרת את כולו. אני זוכרת רק את אווירת הנכאים ששררה אז ונמשכת עד היום. שכן לעולם החיים לא חזרו להיות כפי שהיו. גם עד אז הם היו לא משהו. אבל מאז הם קטסטרופה.

כן , אני נזכרת במעיל הגדול, בטיולים העגומים עם אמא, ברגל השבורה. ביאוש, כל זה עד התאונה.

השלג שקידם את פנינו. ולמי שמקנא שלג זה לא כיף בכלל

הארמון בשרלוטסוויל וירג'יניה - מונטיצ'לו, אחוזתו של תומס ג'פרסון הנשיא השלישי של  ארהב. היה אז פחות או יותר בסדר. יצאנו לשם אני האקס סוסון ואמא. את האוירה אי אפשר לצלם אבל אני מבטיחה שהיא היתה עגומה. וירג'יניה זו בכלל מדינה עגומה. היא שייכת לדרום, עדיין מניפים בה את דגל הקונפדרייטס ועדיין שונאים בה את הצפון. הארמון הזה נמצא על הניקל. גם היום יש בה תחושה של זרות ושנאה. וירג'יניה היא אחת המדינות שסובבות את וושינטון הבירה. היא מלאה ערבים. משרדי החמאס נמצאים שם. מרילנד לעומת זאת גם כן סובבת את וושינטון אך היא נחשבת צפונית והיא מלאה יהודים וישראלים.

מעט לפני התאונה סוסון מפגין את כישוריו הספורטיביים. כבר בגיל 9 הוא קפץ ראש ממקפצה של 3 מ'. כולם הסתכלו עליו בפליאה. כשחזרנו הביתה הוא שאל מה קורה אם קופצים ראש כשאין מים בבריכה. אחרי 3 ימים הוא קיבל את התשובה.

זו אני שם עם הגבס