כשהגעתי לארץ היא היתה גרה בכרמל בשכירות. היא היתה בתחילת הדרך ומצבה היה די צנוע. סביר רגיל ולא מנקר עיניים, כמו כל זוג צעיר בתחילת דרכו עם הקשיים האופייניים. קשיי פרנסה, ילדים קטנים. לא הרגשתי נחותה כלפיה. הוא היה בעל עסק מקרטע, היא היתה סוכנת נסיעות קטנה, חסרת נסיון ודי מושפלת. שום דבר לא יוצא דופן בהוויה הישראלית. היא אפילו הלכה לאיזה מיסטיקאי או מיסטיקאית שאמרו לה שהבית שלה לא טוב, היא גם זרקה חתול מהבית ומלאכי עליון מענישים אותה על זה. בנוסף לכך מאהבה הדגול עבר לשכונה יוקרתית ועיניה יצאו מחוריהן. ודאי עשתה השוואות בין המאהב לבעלה והחליטה שבעלה הוא חדל אישים. אני זוכרת איך היא קיטרה לי כמה שהיא חסרת תקווה ואילו אני שהתגרשתי עשיתי כבר את מחצית הדרך. לפחות התפטרתי מהבעל שתקע לי את החיים.
יום אחד היא מבשרת לי שהחוזה נגמר ובעלת הבית רוצה לסלק אותה מהדירה. הווי אומר שהיא צריכה לחפש דירה. היא שיתפה אותי בכל מהלך החיפוש. היא נשמעה די אומללה ומעוררת רחמים. בנוסף גם פיטרו אותה מסוכנות הנסיעות. בסוף היא מצאה. דירת 4 מפלסים בשכונה יוקרתית ליד המאהב. היא הזמינה אותי לראות וכבר דמיינה איך אנחנו יושבות על החלון שמשקיף על הנוף ביום חורף, איך אנחנו יושבות על המרפסת הענקית ביום קיץ....
אבל מרגע שהיא נכנסה לדירה החדשה משהו השתנה בה. היא התחילה להרים את האף במיידי. מאז הוא לא ירד לה.
כתבתי זאת בעקבות הפוסט הזה
עד כמה אנחנו יכולים לפרגן?
מאיזה רגע מתחילה הקנאה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@