מאז חתכתי ביומולדת של אחותי אני בעצם לא שמה עליה שיט. אני סתם מפרסמת פוסטים. אולי מפני שיש לי איזו מחויבות כלפי עצמי לספר את הסיפור הזה שעוד לא הגעתי לפואנטה שלו אחרי 4 שנים בישרא. יתכן ולעולם לא אגיע. זה כבר היה מזמן וזה לא מעניין אף אחד. זה גם לא נעים אז למה להיות שם.
ואולם יותר נעים לי לפעמים להיות שם מאשר כאן ועכשיו. לפעמים - עד הפעם הבאה.
היום הבן שלי הולך לעבודה בפעם האחרונה.
בקרוב הוא מתגייס לצהל.
הוא היה צריך לעבור גיבוש ליחידה מובחרת אך הגיבוש נדחה ולא נהיה כאן. באסה.
כן, בשעה שאחרים מדברים חופשי על השתמטות ועל הזכות להשתמט הבן שלי מדבר על יחידה מובחרת
אולי זה תוצאות של הדיעות הימניות שרווחות בבית, או האוירה הכללית של בית ספרו, כי לבית ספרו יש היסטוריה מפוארת של מפקדים בצהל. כל חבריו כבר התגייסו למעט בעלי בעיות רפואיות חמורות כגון סכרת קשה. הוא הכי צעיר בשכבה וסביר שאין לו עם מי לעשות מסיבת גיוס כי כולם כבר לא פה. קצת עצוב לי שמכל 700 חבריו בפייסבוק אין לו עם מי לעשות מסיבה
אני מתה מפחד. הבטחתי שאם גלעד שליט לא יחזור הוא לא יתגייס. אז הבטחתי. הוא לא שואל אותי.
אנחנו נוסעים לתאילנד לכבוד הגיוס
שום דבר עוד לא מוכן.
אני אוהבת לנסוע. אני שונאת לארגן טיולים. ואת כל ההכנות מסביב.
טוב, קצת אופטימיות לא תזיק
יהיה טיול נהדר גיוס נפלא ושירות קל ונעים.