| |
הכל חדש ונוצץ
אין לי הרבה מה לומר אבל אני לא סותמת את הפה |
 כינוי:
היפהפיה הנרדמת@ בת: 71
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2010
לא הכל ירוק
לא, לא הכל היה ירוק בבית הקטן ההוא. בחדר הקטן הצהבהב.. קמתי בבוקר עם זיכרון חזק של החדר האומלל ההוא אבל זה קצת התפוגג. חדר צהבהב קטן ועצוב. דברים קשים עברתי באותה תקופה אך הזיכרון אוהב לסנן אותם. רציתי ילד נורא רציתי ילד ולא היה. לכולם היה רק לי לא. את כל הנושא סביב הילד אני מעדיפה לשכוח. כי הרי בסופו של דבר יש ילד. אפילו שניים והנטיה היא לשכוח. אבל לפעמים עולות פיסות של זיכרון, מן תחושה שהיתה, מן תמונה, מן הבזק, וכך פתאום על הבוקר עולה החדר הקטן ההוא עם תחושה של אומללות וחוסר אונים. אני רוצה ילד . למה אין לי? למה לכולם יש? למה לכל החברים שלו יש ורק לי אין? ואנחנו הולכים למסיבות וכולם מספרים על הילדים שלהם וכולן מספרות על הלידות שלהן רק לי אין, רק לי אין על מה לספר, לא על קקי ולא על איך היה. אני בחוץ. אני שם ואני לא שם. הוא לא רוצה ילדים וזה גם לא ככ הולך. לכולם יש ילדים בכל מקום יש ילדים תינוקות אימהות עגלות רק לי אין. ולמה הוא לוקח אותי למפגשים האלה עם החברים שלו? הוא לא רוצה ילדים אבל אני רואה שכולם כן רוצים. ועושים. כן, חוסר אונים שכזה. כן, חוסר אונים, אבל הזיכרון הזה הולך ומתפוגג. מוטב כך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
