יוני נתפס אצלי בתודעה כשיא הכיף. קיץ (למרות שרוב החודש רשמית נחשב אביב) ימים ארוכים, הכי ארוכים בשנה, לא צריך למהר הלילה לא יורד, אפשר ללכת לים עד 8:00 בערב, אפשר, רק שאני לא הולכת. הים עדיין שקט, עדיין אין מדוזות, חלום, תענוג. ואני שואלת מה קרה לי? למה אני לא הולכת לים? למה אני מעדיפה לשבת בבית עם המחשב הזה? כזה כיף יוני ואני לא מנצלת את זה. עוד מעט הימים יתקצרו , הים יסער, יהיו מדוזות, יהיו כל מיני דברים במים, כמו החוטית הנודדת, כמו זפת, אצות, ניילונים ושאר מרעין בישין. למה אני לא הולכת?
פעם יוני היה כזה כיף.. אני זוכרת איך הלכתי לים ככה... ולבריכה... ו.... בעצם לא תמיד יוני היה כיף....
אני שוב נזכרת בבית הירוק ההוא, בזמן האחרון אני כל פעם נזכרת בבית הירוק ההוא. מענין למה ואני זוכרת יוני אחד חם חם, והייתי די אומללה, על סף גירושין, הייתי הולכת לבריכה של המכון ברגל, חוזרת ברגל וזה היה רחוק, ואף על פי כן לא הייתי מוותרת. לא היה לי אוטו, והיה חם חם, וקרה מול הבית שלי משהו מגעיל,,, שמגעיל אותי לכתוב מה זה היה. ובכלל הייתי בדרך לגירושין כאמור. והלכתי לאט לאט במעלה הרחוב כאילו כל השמחה ניטלה ממני..
כן, היה זה בחודש יוני בבית הירוק עם גג אדום בלב פרדס, תנאים אידאלים לאושר צרוף והאושר היה רחוק ממני... כמעט כמו היום.... רק שעכשיו אני לא יודעת למה אני לא מאושרת. טוב אני אסלח לעצמי, לא תמיד היה כיף כמו שלפעמים נדמה לי. אז גם עכשיו לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@