הכל חדש ונוצץ

הם באו בהמוניהם לבקר אותי , אותנו בבית החולים אחרי התאונה. אני אפילו לא יודעת איך הם שמעו על זה. היינו קהילה קטנה שם באמריקה. קבוצה של ישראלים שגרה בקיבוץ ועוד קבוצה של ריקודי עם. מעמדי החברתי ב-2 הקבוצות האלה לא היה איתן. כל הזמן חיפשתי את מקומי כדי לצבור יותר פופולאריות. פעם הייתי יותר, פעם הייתי פחות. היו מסיבות שלא הזמינו אותי אליהן, היו מסיבות שכן הזמינו אותי אליהן. קשה לי לתאר את החיים החברתיים בארהב אבל אחרי התאונה ידעתי שהכל יגמר. אני הופכת לאישיות סוג ב'. אמא לילד פגוע, או נכה, תלוי איך הוא מתקדם אחרי התאונה. אם הוא מחלים היטב אז נשכח מזה אבל אם הוא לא מחלים....

הם באו בהמוניהם אך לאט לאט נעלמו. כשסוסון שכב בטיפול נמרץ כולם באו. אני כבר לא זוכרת מי, אפילו אנשים שלא הכרתי, כשסוסון עבר למחלקת נוירוכירורגיה באו פחות אנשים, פחות טלפונים, הכל פחות. אבל כשסוסון נכנס לשיקום שעתיים נסיעה מהבית, כבר לא באו בכלל. אולי רק חברה אחת באה לבקר עם ילדיה והיא היתה היחידה שלא חששה שסוסון יפחיד את ילדיה.

כן, לאט לאט כולם המשיכו. בלעדי. אני נותרתי מאחור וזה מאוד כאב.

כשסוסון חזר הביתה נסיתי לחזור לאותם חברים שהיו, אבל זה לא היה זה. בעיקר חטפתי סטירות מהחברים בחוג לריקודי עם. שוב לא הזמינו אותי למסיבות, אנשים בקושי דיברו אתי., היתה לי מן הרגשה שהם קברו אותי . כן אני פרשתי , נותרתי בעצבוני, שניתי סטטוס, הם המשיכו כרגיל. לא היה לי נעים כבר לבוא לחוג הזה. לא היה לי נעים בשומקום. נותרו לי רק שתי חברות וגם הן החליטו לחזור ארצה. יכול להיות שחזרתי גם בגללן. לא רציתי להיות לבד. הן היו האנשים היחידים שנותרו לי ואם אני נשארת לא יוותר דבר.

כן, באתי לכאן בסופו של דבר, אבל גם פה זה לא זה. אולי זה מה שקרה עם המשפחה שלי... פשוט לא נעים להם, אולי גם בשבילם אני סוג ב'. אני לא אטרקטיבית. נכון אני לא צוהלת בראש חוצות... כן, אני עדיין מחפשת את מקומי בחברה ובחיים למרות התאונה.