הכל חדש ונוצץ

קיץ. השמש יוקדת. הים קורא לי ואני לא באה. כי איך אפשר לבוא אם אבא בבית חולים במצב כזה.

בית החולים. מרגע שעוברים את סיפו עולם אחר. יש עולם שם ויש עולם בחוץ. העולם הרגיל שבו הולכים לים למסעדה לסרט למופע לאירוע. בחיפה מתקיימת תחרות שיט בינלאומית. המרחק הפיזי ממנה הוא סנטימטרים. המרחק האמוציונלי ממנה הוא שנות אור. בדיוק . שנות אור. בחוץ האור בפנים החושך.

אבא כבר שבוע בבית חולים.

העובדה המצערת הזאת מפגישה בין כולנו אם אנחנו רוצים ואם לא.

לפעמים זה עובר בנינוח. לפעמים זה עובר בניצוצות ורשפי אש. לפעמים אומרים שזה לא הזמן לרשפי אש. ולכן צריך להרגיע. אם אפשר. זה לא תמיד אפשר. כשזה עובר בנחת אני אומרת שהשד לא ככ נורא. לפעמים זה גורר אי נוחות בלתי מובנת.

אני מזכירה הרבה את סוסון. אמא בכלל לא יודעת מה עברתי עם סוסון. עכשיו היא יודעת. בערך. היא מכירה את סוסון לפני ואחרי. אך לא כשזה קרה, לא בטיפול נמרץ על כל מה שקרה שם, לא במחלקה הנוירוכירורגית ולא בשיקום. נדמה עכשיו שהיא מתחילה להבין. זה רק נדמה. מחר היא תשכח. בנאדם לא יכול לוותר על הקונספציה שלו בבת אחת.

אחותי יושבת שם לפעמים. אמא כל הזמן.  היא רק הולכת הביתה לישון. לבד. לבד בבית. קצת לא נעים להיות לבד בבית. אחותי לפעמים נחמדה לפעמים מעצבנת. מקשקשים על כל מיני דברים. חלקם אידיוטיים חלקם משמעותיים.

למשל הילדים שלנו. היא כבר גמרה עם הילדים. אני עוד לא. ואני יותר מבוגרת והתחלתי קודם. אפילו הבת הקטנה שלה לא בבית. היא ישנה אצל חברות. ואצלי סוסון עדיין בבית ואני לא רואה אותו עוזב בקרוב. א' השתחרר מצהל וחייזרון החליף אותו. ממש יושב על הכסא שלו. צירוף מקרים אומרת אחותי.  צירוף מקרים? לזה קוראים צירוף מקרים? למה עוד היא קוראת צירוף מקרים? היא ממשיכה להתלונן שג' לא רוצה להתגייס. בשביל מה הוא צריך. אבל הוא עזב את הבית והוא רק בן 19. הלואי שסוסון היה עוזב כבר את הבית. והקטנה כבר בחורה... לא , לא נעימות לי השיחות האלה. אבל אין ברירה. צריך לספוג. הרבה דברים צריך לספוג בחיים. לפעמים אין כוח לספוג ככ הרבה.

אני הולכת הביתה. לא נעים שם ולא נעים בחוץ. המחשבות הורגות. שרק יהיה טוב לכמה זמן.

יש לי היום הופעה

למי יש ראש לזה

צריך פסק זמן.

קצת נקיפות מצפון אבל החיים נמשכים.

צריך להמשיך לחיות.

אין לי כוח להתכונן להופעה הזאת

אין לי כוח לכלום.