הכל חדש ונוצץ

ביומיים האחרונים אני ישבתי ושמרתי על אבא.

מסכן אבא, כולו נפוח, אני לא יודעת ממה.

וכך נשארתי עם אבא לבד. דבר שמזמן מזמן לא קרה.

אבא איש פסימי עוד יותר ממני ומפוכח

הוא יודע שאין לו הרבה סיכוי ומחשבות רעות העסיקו אותו.

גם אם יצא מהניתוח הזה, מהאפיזודה האחרונה הוא לא הולך רחוק

הוא יודע שהטיפול בו נכשל....

הוא גם יודע שהרופאים לא יודעים שום דבר על סרטן.

תמיד הוא היה איש פסימי ומפוכח.

אבל ישב בשקט בעיקר מול החלומות האופטימיים ההזויים של אמא

כן, אמא אישה אופטימית והזויה אבל כנראה שאי אפשר לנהל את העולם בראיה פסימית ומפוכחת

לא מגיעים עם זה לשומקום.

ועכשיו הוא יודע שאין לו הרבה זמן

אבל יש דברים שהוא שמח עליהם

שהוא בכל זאת הגיע לגיל 83

שהעולם הזה הוא חרא וחסר סיכוי

שאנחנו אכלנו מנת חרא גדולה מהממוצע

שהוא שמח שהוא ילך ראשון למרות שזה תמיד היה נראה אחרת.

כי הוא לא יצטרך להתמודד לבד אתי ועם אחותי.

כן, אמא תצטרך להתמודד לבד. אולי

אותי זה מפחיד.

כל הזמן מפחיד.

חבל שאין באמתחתי זריקה של אופטימיות.

אבל אולי נוח לו עם הפסימיות שלי.

הוא היה מרוצה מהשיחה הזאת אתי.

כי אחרי זה הוא התחיל לחייך.

אבא שוכב במיטה כולו נפוח

לרגע חזרתי להיות הילדה של אבא

רק לרגע