הכל חדש ונוצץ

האמת שבמשך השנים לא ניתנו לי הרבה הזדמנויות להיות לבד עם אבא

אבל עכשיו בבית חולים ניתנת לי ההזדמנות. לנו.

ובאמת יצא לנו לשוחח על דברים שמעולם לא שוחחנו עליהם. או לפחות מזמן.

בהתחלה שוחחנו על הסכסוך עם אחותי. הוא נשמע מצטט דברים שכבר שמעתי ולא חידשו לי כלום.

ההנחה שלי שהם מזרימים לה כסף היא מוטעית. יש לה כסף , לא הרבה והיא עושה איתו מה שהיא רוצה אבל נכון שהם נתנו לה פוש, אבל גם לי הם נתנו פוש. לא התחשק לי להתווכח על זה. לי לא נתנו שום פוש. להיפך.

אחכ שוחחנו על סוסון. הוא כבר החליט מזמן שלא יצא ממנו שום דבר.

סבבה. אני לא החלטתי ככה. אני לא יכולה להחליט כך על בן שלי ולא לעשות כלום. גם אם אני יודעת שאני טוחנת מים אמשיך לטחון אם מדובר בבן שלי.

רק חשבתי מתי הוא החליט לוותר על סוסון ואיך זה השפיע ובכלל מה מקומה של התאונה של סוסון בכל הסיפור.

מסתבר שיש לה מקום מרכזי. הם פשוט לא הצליחו להתמודד איתה והשאירו אותי לבד.

אבא החליט שלא יצא ממנו כלום, אמא החליטה שהכל יסתדר מעצמו ואני נשארתי לבד.

בפעמים הבאות השיחות היו פתוחות יותר.

הוא דיבר על 83 שנותיו. שהיו רעות בדרך כלל. על הפלמח, המדינה שהוא בעצם הקים ולאן היא הגיעה, אבל לפחות הוא חי 83 שנים כאדם בריא. סוסון המסכן סובל מגיל 9 והחיים שלו אינם חיים. כך הוא אמר. וזה נכון. מגיל 9 אני וסוסון נמצאים כל הזמן במאבק על חיים שלכל אדם זה טריוויאלי. אבל אנחנו לא מוותרים על המאבק גם אם זה נראה חסר תוחלת.... אולי סוף סוף הוא מבין אותי.

וכן , אחרי שנים של סכסוך וניכור הוא שאל אותי אם אני זוכרת איך הוא סחב אותי על הכתפיים כשהייתי ילדה. כן אני זוכרת.

אבל היחס שלו לסוסון ממש מכעיס אותי.

הוא ויתר על סוסון

הוא ויתר עלי