הכל חדש ונוצץ

מאז האסון עם סוסון אני מרגישה אסונות

יש סימנים לאסון גם אם לא שמים לב לזה.

אסון קורה כשהכל טוב מידי מושלם מידי

התאונה של סוסון ארעה ביום יפהפה.

על ההמראה של הקולומביה אמרו שהיא מושלמת, מושלמת מידי והיתה לי תחושה שזה יגמר רע. גם אם לא התרסקו קולומביות, תמיד יש פעם ראשונה.

גם 9/11 התחיל כיום מושלם, ואמרו את זה לא מעט

גם הטיטאניק טבעה ביום מושלם. הים היה ככ שקט שאי אפשר היה לראות את קצף הגלים המתנפצים אל הקרחון. כאילו מישהו מלמעלה מסדר את השקט

גם היום בו אבי נפל היה שקט בצורה מדהימה. אמרתי שזה מפחיד. השקט מפחיד. השקט שלפני הסערה, דממת מוות. כן, המוות הוא שקט.

הסימן השני הוא סידרה של אירועים רעים. מזגן שמתקלקל, גניבה קטנה.

לפני שסוסון נפגע נעלם לו שעון חדש שקניתי לו. הוא שכח אותו במגרש המשחקים ליד הבית. קניתי לו שעון חדש. שונה, כי כמו הקודם לא מצאתי. יום לפני התאונה הלכנו לשחות בקאונטרי המקומי. בארנקי היו 200 $ והשעון החדש. שמתי אותם בארונית. סוסון השתעשע שם בקאונטרי, קפץ ראש ממקפצה והמציל התלהב ממנו. כשהלכנו הביתה גיליתי שגנבו לי את הארנק והשעון. הזעקנו משטרה, המשטרה לא עשתה כלום. גם לפני זה קרו כל מיני אירועים שעושים רע על הנשמה, שברתי רגל, לא הסתדר לי עם העבודה, כל החברים של סוסון עזבו. מן איכס כזה על הנשמה, אבל יום אחרי ההשתעשעות בבריכה קבלתי את הבשורה הבן שלך נפל מאיזה חלון והשאר היסטוריה

גם עכשיו קרו כל מיני דברים שעשו נאחס על הנשמה. אולגה נעלמה, המזגן הפסיק לפעול כמו שצריך, אבא יוצא ונכנס מבית חולים, גנבו לסוסון את הפלאפון ביום כיפור, חודש אחרי שהוא רכש אותו, היו בו תמונות של שחורי, תמונות מכרתים לשם הוא נסע כשאני הייתי בזמריה, תחושה רעה באויר, הרגשה שמשהו רע הולך לקרות אך לא ידוע מה, אמא של האקס נפטרה ועכשיו שחורי.

בשבילי שחורי זה האסון הכי גדול בתקופה זו. נכון שזו רק חתולה וכמה ציניקנים יצקצקו. אבל פעם סנוני אמרה שהשינוי הוא שמכאיב....

גם שינוי קטן זה סימן. תמיד לפני חופשה שחורי היתה עוזבת את הבית. הפעם היא ישנה על משענת הספה ואני ממש הוצאתי אותה החוצה בכוח משם. אולי היא הרגישה משהו. לחיות יש חוש שישי.

 ***

חזרנו הביתה מהלוויה של שחורי, הלכנו לאכול בשימי עם פנים חתומות. המלצר ניסה להתלוצץ איתנו כרגיל. לא בא לנו להתלוצץ. לא בא לנו כלום.

עכשיו אני מסתובבת בבית ובכל מקום פוגשת את שחורי. וכל מקום כזה צובט בלב. הנה הנעליים שלי. היא אהבה לשכב לי על הנעליים, אפילו להרוס אותן קצת יותר היא לא תשכב על הנעלים. הנה התיק השחור שבפינה עליו היא התיישבה קצת לפני שלקחנו אותה לרופא. היא חיפשה פינה שקטה, היא נראתה נורא אבל כשליטפתי אותה היא גירגרה. למה בכלל לקחתי אותה לרופא? היא לא היתה בסכנת חיים. היה אפשר לחכות קצת. רק היא נראתה רע, רציתי לעזור לה. עזרתי לה למות. הלכתי לראות אותה אצל הרופא אחרי הבשורה המצמררת. היא נראתה כמו שחורי שלנו. סוסון נגע בה ואמר: תתעוררי, תתעוררי. היא נראתה סתם ישנה. היפהפיה שלנו. איזה מראה נורא.

הנה המיטה שלי, היא כבר לא תישן עליה. מאז שהחייל שלי התגייס היא באה יותר אלי. היא באה לישון איתי במיטה, על המיטה או על הכסא. תמיד הרגשתי נוח לראות אותה בבית, אז ידעתי שלא יאונה לה כל רע. היא אהבה לישון בכל מיני מקומות בבית. ובכל מקום בבית היא היתה. זה היה ככ מובן מאליו ופתאום זה משהו שהיה ולא יהיה עוד.

הנה הספה בסלון, אם אני נשכבת עליה לראות טלוויזיה שחורי גם באה, מתיישבת למרגלותי, בזמן האחרון היא ממש טיפסה עלי והסתכלה בי במבט מתחנחן, לטפי אותי פנקי אותי אהבי אותי ואז התיישבה עלי והתחילה לגרגר, הנה המחשב עליו נהגה לישון, והנה המשענת של הספה, גם זה היה מקום אהוב עליה, ושישנה שם ראיתי ערימת פרווה שנסחה שלווה. הנה צעצועים שקנינו לה וסלסילה שהיא לא אהבה, והנה ארגז החול שלה שלרוב לא השתמשה בו.

ובמטבח עדיין הארוחה האחרונה שלה שהיא לא סיימה, במקרר נשארה קופסת אוכל מיותמת, יותר לא אכתוב ברשימת הקניות שלי שעל המקרר אוכל לחתולה. וליד המיקרוגל עדיין יש קצת לכלוך שהיא הביאה מבחוץ, עוד מקומות שהיא אהבה בהם לישון....

מבעד לחלון מסתכלים לעבר הרחוב. היא כבר לא תופיע שם, המכוניות שכה פחדתי מהן כבר לא ידרסו אותה. הייתי רואה אותה כך עוברת את הכביש קוראת לה, היא היתה באה, היא יותר לא תבוא.

היונים שהיא כה אהבה (לאכול) ממשיכות לעוף, הן כבר לא יוציאו אותה משלוותה, בחצר ובחדר המדרגות מסתובבים עוד חתולים, אבל שחורי איננה

אני מחכה לשמוע את המיאו שלה מאחורי הדלת. אני יודעת שלא אשמע אותו לעולם. הרי קברתי אותה. היא שם, היא לא יצאה לסתם טיול בסביבה כהרגלה...

שלא נדע עוד צער.