הכל חדש ונוצץ

לא בכדי העיתונות והתקשורת עוסקים בימים אלה במלחמת יום כיפור. 6 אוקטובר 1973 לפני 37 שנה נפתחו ארובות השמים. אתמול היה כתוב איך משה דיין נכנס לפאניקה והיום כתוב שאפשר היה למנוע אותה אבל קברניטינו חששו מה העולם יגיד. מעניין מה אומרות 2000 משפחות על זה.

בשבילי מלחמת יום כיפור לא היתה חוויה קשה. אני הייתי מילואימניקית. לפני שגייסו אותי הייתי פקעת עצבים, סובלת מתסמונת של אחרי שירות צבאי. שזה משהו די נוראי, המשיכו לי קצת את השירות במלחמה וזה היה ממש מצוין. ביום שגייסו אותי חזרה לשירות הייתי ממש באופוריה. נסעתי להתייצב בבהד 7 ומשם העבירו אותי לפיקוד צפון. בפיקוד צפון הושיבו אותי במרכזיה המבצעית ונתנו לי חדר בבית מלון. היה לנו גם חדר אוכל של בית מלון, אוכל של בית מלון וחנות מתנות קטנה שכל פעם הייתי קונה שם משהו קטן ונחמד. היה שם גם סחלב חם עם מי שושנים בחנות ההיא. אני זוכרת את הטרמפים, את התה בלילה עם החברה, את החברה, חברה מצויינים, בנים בנות , את השירים של אז. לא היתה תחושה שקורה משהו נורא. היתה רק תחושה שקורה ואנחנו תורמים. אנחנו חלק ממה שקורה. גם ברחוב לא היתה תחושה קשה. באוויר היתה תחושה שקבלנו מכה אבל התגברנו ואנחנו ננצח. ובאמת זה נכון, חטפנו בהתחלה קשה, חטיבה 188 התפרקה, חטיבה 7 , החטיבה שלי מהסדיר ספגה אבידות קשות אבל הצילה את המצב.

אני התגייסתי באמצע המלחמה כאשר כל הרע היה כבר מאחורה. כמה ימים אחרי שגייסו אותי נכבש מחדש מוצב החרמון והשמחה היתה רבה. אח"כ היה שקט אך אני נשארתי בשירות עוד איזה חודש ומשהו. המשכתי לנסוע בטרמפים מהבית לפיקוד ומהפיקוד לחטיבה 7 ברמת הגולן, חידשתי אז את הקשר עם האיש ההוא, נכחתי בהרבה הופעות כולל הקלטת תוכנית לגל"צ, תיבת נוח קראו לה אם אני לא טועה. וכך נכנסנו מן הסתו לתוך החורף כאשר פעמוני הכנסיות של נצרת מבמבמים ברקע וחיילת ממוצא אמריקאי מביאה לנו בובות של סנטה קלוס. כך היה.

זה השיר הכי מזוהה עם המלחמה הזאת בשבילי. הביצוע המקורי הוא של דודו זכאי - נפגשנו שוב

היתה בהתחלה מן תחושה שמלחמת ששת הימים נמשכת, או חוזרת. צהל הוא הצבא החזק בעולם ונגיע לאותם השגים. היוצרים חזרו לחבר שירים כמו במלחמת ששת הימים. רק אחרי שהמלחמה נגמרה וניקו את האבק התחילו להתייחס למלחמה הזאת כאל אסון. לא יודעת כמה זמן זה לקח. התחילו להופיע תנועות מחאה, ועדת אגרנט, וכך נפלנו - עמוק מדי