מאז יום חמישי בערב אני צמודה לטלוויזיה בערוצים השונים כוססת ציפורניים.
ההר מפריד ביני ובין הדרמה הגדולה. אני שומעת עליה בתקשורת, אני יודעת שהיא קרובה אלי, הרוח המזרחית דואגת לכך שאני אפילו לא אריח אותה.
מטוסים חגים מעל ראשי, גם מסוקים נושאי מים, משרים קצת רשת ביטחון. בכל זאת יש מישהו שדואג לנו אחרי הכיאוס הגדול בהתחלה. בכל זאת אני פוחדת. אני פוחדת מכיוון הרוח שישתנה, ממציתים למיניהם ובעצם זה לא מציתים ולא נעליים . מזג האוויר ככ יבש שאני חוששת שסתם זכוכית תבעיר אש. כל פיפס הכי קטן מפחיד. ריח בישול, ריח נרגילה. אני כל פעם מסתכלת על ההר מלמעלה לבדוק אם השריפה לא מתקדמת לכיוון שלי. מחכה להודעת פינוי. חושבת מה באמת אקח איתי אם תגיע הודעה כזאת. חשבתי על אלבומים כמו כולם אבל ברגע האמת אני יודעת שאקח איתי רק כמה בגדים וכלי רחצה ומה שיש בתיק שלי.
אני לא יודעת למה כל הזמן מחפשים אשמים. האשם העיקרי הוא מזג האוויר. אנחנו רק קצת עזרנו לו. אף פעם לא היה דצמבר כזה חם ויבש אחרי קיץ חם מהרגיל בכמה מעלות. אני הולכת לים. חונכת את מנהרות הכרמל. הים שקט שקט כמו לפני כמה ימים. ממש פלטה
ובכל זאת זה שונה. אז היה שקט באמת עכשיו על ראש ההר מתרחשת דרמה שאיכשהו התחלנו להתרגל אליה. כן הכרמל נשרף. כשיכבו האודים נראה מה נותר מהירוק תמיד. בינתים רואים רק עשן
מסוק מתקרב
יורד למים
אוסף מים בדלי
ועולה להר
ואנחנו חוזרים לפסטורליה המדומה
מסוקים ממשיכים לבוא בזה אחר זה. גם מטוסים מגיעים נוחתים במים החלקים כמו מסלול נחיתה, מתמלאים במים וגם הם עולים להר. וכל זה עדיין לא מספיק כדי לכבות את השריפה. אני נכנסת למים הצוננים מתחילה לשחות. כאן למטה זה גן עדן, שם למעלה הגיהינום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@