הכל חדש ונוצץ

אתמול סוסון קם בבוקר עם חום וקשיי נשימה. הלכתי איתו למרמ

רגע לפני שאני יוצאת מהבית טלפון. כרגיל. מי שם ? אבא. זה לא כרגיל

- למה את לא מתקשרת לשאול מה שלומי?

לא ידעתי מה לענות לו

- זו אמא - עניתי

- אבל מה זה קשור אלי?

- היא שם. זה הכל. אז מה שלומך?

- יכול להיות יותר טוב התחלתי טיפול אומרים שהדם שלי לא טוב

- ואיך אתה הולך?

- צב הולך יותר מהר ממני. למה את לא מתקשרת

- לא יכולה עם האמא הזותי. כל הקיץ ישבתי איתך, טיפלתי בך והיא צוחקת לי בפרצוף

- אבל אני חי איתה וצריך אותה. את רוצה לבקר אותי בלי אמא?

- לא איכפת לי

- טוב, אז נסדר משהו שאמא לא תהיה בבית

- טוב, תודיע לי כשהיא לא בבית אז אני אבוא

- כן, שלום ביניכן לא יהיה אף פעם אז מה אם היא אמרה משהו

- היא לא צריכה לדבר ככה, אמרתי לה תשתקי היא לא שותקת. אחכ היא שואלת למה אני לא רוצה לבוא

- את לא צריכה להעלב ממנה זו בחירה שלך להעלב

שמעתי כבר את השטות הזאת מאיזה בלוגרית מפגרת, אבל שאבא שלי ידבר ככה?

- נכון, עניתי, זו בחירה שלי להעלב אבל זו בחירה שלה להעליב היא לא מכירה אותי מאתמול, היא יודעת מה מעליב אותי ואני גם יודעת בדיוק למה היא דיברה אלי ככה.

- לא חייבים להגיד לך את האמת

- אז אני לא מדברת עם אנשים שלא אומרים לי אמת אני לא מקיימת שום מערכת יחסים עם שקרנים

- ולמה החייל לא בא לקחת את המתנה שלו את אמרת לו לא לבוא, נכון

- לא, אני לא אמרתי לו (סליחה, גם אני משקרת )

- אם לא אמרת לו אז הוא לא נכד שלי יותר (אני מצטערת שלא אמרתי את האמת. כן, אני אמרתי לו לא לבוא אבל הוא בחור גדול וזו בחירה שלו, אהה, בשביל זה התקשרת, נעלבת)

- טוב

- וגם את מעליבה את אמא. את אומרת שהיא לא נתנה לך כלום וזה מדליק אותה וגם אותי זה מדליק, אחרי ששילמנו לך את כל הריאלי את מדברת ככה, ויש לך ספר זכרונות מהיום עד ימי קדם. את לא שוכחת כלום

- אני אמרתי עכשיו שלא נתתם לי כלום?

- את תמיד אומרת את זה

- עכשיו אני אמרתי?

- את תמיד אומרת את זה.

הוא מתחיל לצעוק

- עכשיו אתה מבין למה אני לא באה לבקר אותך?

הוא ממשיך לצעוק, אני לא שומעת

- אתם הורים מושלמים - אני אומרת מתוך הצעקות - אני צריכה ללכת למרמ, סוסון חולה. ביי.

יצאתי מהבית. הייתי צריכה לדבר איתו אחרת, אני אומרת לעצמי, התגוננתי במקום לתקוף. לא טוב לי מהשיחה הזאת.

נסענו לסיטי סנטר חשבתי שמרמ זה שם ושם חגיגה. חיפה חוגגת קריסמס עץ אשוח גדול במרכז, אנשים לובשים מצנפות אדומות, שכחתי לגמרי שעכשיו החג של החגים וכל עמך ישראל בא לחיפה. איזו צפיפות, אבל גם איזו שמחה. מרמ לא שם. פעם היה שם. מצאנו את מרמ במקום אחר, בדיקת דם, בדיקת שתן על המקום, הבחור חולה ברונכיטיס, רגע לפני דלקת ריאות, צריך אנטיביוטיקה, איזה מזל שבאנו. ממשיכים לאבו יוסוף. גם שם עץ אשוח גדול מקושט, חוזרים לסיטי סנטר. יש שם סופרפארם ואחכ הביתה דרך המושבה הגרמנית. הכל פקוק עץ אשוח ענק בכיכר, לא מבייש את העץ מול הבית הלבן. וואו איזו חגיגה, אפילו באמריקה לא חוגגים ככה. קריסמס אצלם זה כמו יום כיפור וכאן הכל מלא, הקניונים, המסעדות. שמח. סוסון שוכח שהוא חולה. גמני שוכחת שהוא חולה. חיפה העצובה התעוררה לחיים. מהצד השני כולם באים לראות את הכרמל השרוף שנפתח למבקרים. 50,000 איש. כולם נוסעים לחיפה.

איך אמרו פעם - שמחה דוחה עצב

שאבוא לבקר?

להטיף לי מוסר?

הוא בכלל יודע מה הוא רוצה?

אתמול הוא התקשר לסוסון לשאול מה נשמע ומסר לי ד"ש

לא יודעת מה לעשות איתו

לרחם עליו כי הוא חולה או לכעוס עליו כי הוא מטיף לי מוסר