הכל חדש ונוצץ

לא, לא התגעגעתי, לגמרי לא. אפילו ניסיתי לשכוח אם בכלל אפשר אבל הרצח באיתמר והפיגוע בירושלים מביאים לי תחושת דז'ה וו.

שלהבת פס מחברון, התינוקת שלהבת פס, התינוק יהודה שוהם שחטף אבן בראשו, הילדה הלוקה בשכלה שנרצחה כאשר מחבלים חדרו לביתה, הילדה היפה ההיא עם השער הארוך, ילדה יפה אחרת, הרופא שטיפל בנפגעי פיגועים ועמד לחתן את ביתו, אוטובוסים מתפוצצים, בתי קפה, קניונים, זקא ותחושת הפחד אוי אותה תחושת פחד מי הבא בתור. לא לא נוסעים באוטובוסים. לי יש אוטו  אני לא צריכה אוטובוס. אבל הילדים. ומה עם בתי קפה ומסעדות? לוותר? לא , לא ויתרתי. הלכתי אז הרבה עם חברתי שולה לבתי קפה. היא רצתה לשבת בפנים כי היא פחדה, אני רציתי לשבת בחוץ כי אז הנזק פחות חמור. כמו רולטה רוסית כמו ברווזים במטווח, והקשקשת, אוי אותה קשקשת אלקטרונית. מרגע הפיגוע  לא פוסקים השידורים. שוב אותן תמונות ושוב אותן תמונות ושוב אותן תמונות עד בחילה. משה נוסבאום מדווח ומדווח שוב וכך 3 שעות 4 שעות או יותר חוזר על עצמו וחוזר וחוזר, וכל השידורים האחרים נפסקים. רק פיגוע והפיגוע מהאולפן לשטח ומהשטח לאולפן, רוני דניאל מצד אחד מקשקש על הגדר אם היא תעזור או לא תעזור ולמה כן גדר ולמה לא גדר אם היא תהיה על הקו הירוק או לא תהיה על הקו הירוק להראות להם שאנחנו לא נכנעים, ומצד שני אהוד יערי. כמו אז כמו היום ערפאת לא רלוונטי כן רלוונטי והוא אמר. ציטוט. ואז אומרים לו. ציטוט. והוא רוצה והוא לא רוצה ובלה בלה בלה. ורק שמעון פרס אומר שאי אפשר לעצור את הפיגוע אחרי שהוא יצא. כן קשקשת פטפטת שטויות ולא עושים כלום. אוזלת יד מרגיזה שבא לצעוק נו כבר תעשו משהו אידיוטים. אימפוטנטים. למה צהל לא עושה שום דבר . הצבא הכי חזק בעולם מה קורה איתו? כלום. אסור לפגוע בחפים מפשע חפים מפשע. מי כאן חף מפשע. הכל תירוצים ובלה בלה בלה. והקבינט מתכנס, כן קבינט, אפילו אותן מילים.

הפיגוע בקו 16 , הפיגוע במצה, פיגוע בצק פוסט, פיגוע בצומת יגור, קו 37 , מסעדת מקסים, מגידו, כל אלה רק באזורינו. והפחד ואוזלת היד והפטפטת. עד שיצאו למבצע חומת מגן עם 15 הרוגים כדי לא לפגוע בחפים מפשע. מה קורה לנו? מה חפים מפשע?...

2003 . הרבה דברים קרו מאז 2003 . סוסון היה חייל, חיזרון היה ביסודי, עוד לא היתה ההתנתקות, גוש קטיף עוד היה בידינו, לא שיגרו גראדים לבאר שבע, גם מלחמת לבנון השניה עוד לא פרצה, גלעד שליט עוד לא נחטף, וגם לא רגב וגולדווסר, ישראבלוג אולי התחיל את צעדיו הראשונים, פייסבוק עוד לא היה, שחורי עוד לא נולדה, ראיתי קטנטנות, לא היתה עופרת יצוקה, לא היו כאן שכנים ערבים, אבל לא למדנו כלום. אותה קשקשת וברברת בדיוק כמו פעם, אותן הבטחות שנגיב קשה אבל העולם לא יאהב את זה, אותם עסקים כרגיל, אני כבר יודעת מה רוני דניאל עומד לומר ואיך אהוד יערי הולך לפרשן ולברבר. זה לא יהיה כמו אז הם אומרים. אז הם אומרים. הלואי והם צודקים.

איך זה נגמר אז אני לא יודעת. פתאום זה נגמר.

מה קורה עכשיו אני גם לא יודעת. למה זה שוב התחיל

איזה לוקשים ההנהגה והתקשורת מוכרות לנו אין לי מושג.

בינתיים אני שומעת את אותם דיבורים. בדיוק אותם דיבורים וזה מפחיד.

שנת 2003 . חשבתי שזה כבר מאחורינו. זה לא.

שעת מבחן לנתניהו. נראה אם הוא כמו שרון עלוב הנפש או שהוא שוב יביא את הסופר טנקר