אחרי החתונה המלכותית, בת מצווה וגם תפיסתו והריגתו של בין לאדן יום השואה. צריך לעשות סוויץ' בראש 180 מעלות. להכנס לכל אותו עצב ואותה טראומה לאומית שרק הולכת ומתגברת ומקבלת פנים חדשות. שימוש לרעה בשואה, השוואות שואה, זילות שואה. כמעט כתבתי משהו על זילות שואה אבל לפני כן אכתוב עוד פרק מעבודת שורשים של סוסון על מסעה של סבתא.
אמא של סבתא נראתה מאוד צעירה. היא התגנבה לרכבת בתור אחות של סבתא ואחיה וכך נסעו ברכבת משא ימים ולילות עד שהגיעו לנמל אסטרחן על גבול אירן בים הכספי. הם הפליגו באוניה של מעפילים דרך הים הכספי לעיר פחלא שבאירן. היה שם מחנה צבאי פולני - צבא אנדריי. המחנה היה ליד החוף של הים הכספי. המים היו מתוקים והיו הרבה דגים, קרפיונים, ואז היה לפליטים הרבה אוכל. לאחר כמה חודשים העבירו את הפליטים דרך הרים גבוהים מאוד בדרך לא סלולה במשאיות למחנה של צבא אנדריי ליד טהרן עיר הבירה של אירן. במחנה טהרן היתה פנימיה של ילדים יהודים. אמא של סבתא העבירה את סבתא ואת אחיה לפנימיה. הסוכנות היהודית תמכה בפנימיה הזאת. לפנימיה קראו יתומון כי בפנימיה היו כל הילדים בלי הורים וכולם היו אמורים לעלות לישראל ומכיוון שסבתא ואחיה היו ביתומון הזה, הצטרפה אליהם האמא שלהם בתור אחותם הגדולה. כולם היו ברשימה לנסוע לישראל.
היום המיוחל הגיע, ברכבת נסעו עד המפרץ הפרסי ועברו לאוניה אנגלית והפליגו. בדרך נודע להם שצוללת גרמנית יצאה לחפש אותם ואז לכולם חילקו חגורות הצלה ועשו כל פעם חזרות במקרה שהאוניה תטבע. היתה אזעקה שהעלתה את כולם על סיפון האוניה עם חגורות הצלה. סבתא מאוד פחדה. כמה פעמים החליפו להם אוניה כדי להטעות את הגרמנים. היתה להם תחנה בקרצ'י פקיסטן. הם היו שם במחנה כמה שבועות ולאחר מכן המשיכו עם אוניה אחרת. הם היו על הים כחודשיים בערך וזה היה סיוט. בסוף דרך תעלת סואץ הם הגיעו לאלכסנדריה שבמצרים. שם הורידו אותם מהאוניה, נתנו להם ארוחת ערב בתוך אוהל ענק. עוד אותו לילה הם נסעו ברכבת לישראל. הם נסעו כל הלילה ולמחרת בצהרים הגיעו לרחובות. היתה להם קבלת פנים יפה. הם היו כ- 100 ילדים, ויחד עם חיילים יהודים מצבא אנדרי המשיכו לנסוע עד מחנה עתלית. מרחובות עד עתלית הרכבת עצרה בכל התחנות והישראלים חיכו לרכבת וקיבלו אותם בשמחה ובשירה וזרקו ממתקים לתוך הרכבת.
רצוי לציין פרטים נוספים
א. אביה של אמי נפרד מהמשפחה בקולחוז. הוא נשאר שם והגיע ארצה ב-48 . ילדי טהרן הגיעו ארצה ב - 43 .
ב. אל אמי ואחיה הצטרפה עוד ילדה שהכירו בקולחוז. עד היום היא ואמי חברות טובות. הפרט הזה נודע לי לא מזמן כאשר האישה הזאת אמרה לי: סבתא שלך גידלה אותי כמו את אמא שלך.
ג. המסע מתואר די בכללי אך כל פעם אמא מספרת סיפורים מתוך המסע, על רעב, על גניבות וכו'
מילה אחת על זילות שואה. מיועדת לקורא בני שברוב חוצפתו מאשים אותי בזילות שואה ודורש ממני להתנצל עד אשר אחזור בי. בני היקר, להאשים דור שני לשואה בזילות שואה זה האבסורד שבאבסורד. לדרוש התנצלות זו החוצפה שבחוצפה. אני לעולם לא אתנצל בפניך. אתה ילדון קטן ומושתן שלא יודע כלום על שואה ולא על כבוד למבוגרים ממך. אל תזכיר אותי בשום ויכוח עם בלוגרים אחרים שאתה ברוב חוצפתך מאשים בזילות שואה. השואה לא יקרה לך ולא רכוש שלך. אתה לא הולך לעשות לי חינוך מחדש אם המושג זה מוכר לך.
מילה נוספת על שואה שאולי אני חוזרת עליה. מרוב עיסוק בתעשיית המוות הגרמנית שוכחים שבשואה ניספו 6 מיליון אנשים. אנשים שהיו להם חיים נורמליים עד השואה, תרבות שלמה שנכחדה. אולי כדאי יותר להתעסק בתרבות שנעלמה מהעולם תוך 3 שנים, תרבות של 1000 שנה, כאשר תהליך ההכחדה נמשך, עם איסור השימוש ביידיש עי בן גוריון והדמוניזציה של האשכנזי. היום מתעוררים ונזכרים בניצולי שואה. הם היו כאן כל הזמן אך נחשבו לאשכנזי הרע המקפח המתנשא והעשיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@