רגע לפני שיום העצמאות הופך לשלג דאשתקד, מצב ההנגאובר שאחרי, עוד כמה מילים.
כן, לחצנו על הסוויץ יום הזכרון נגמר עכשיו אנחנו שמחים. אני רואה שלא כולם שמחים. יותר מקטרים מאשר שמחים. חבל. מותר לשמוח יום אחד. לא יקרה שום אסון אם נניח יום אחד לציניות ולתלונות. אפשר להתלונן כל השנה על הכל אבל מותר יום אחד לא להתלונן. אבל איך אמר גדעון סער בנאומו חוצב הלהבות בטקס קבלת פרס ישראל: זוהי דמוקרטיה. מישהו ספר כמה פעמים הוא אמר את המילה דמוקרטיה? ובדמוקרטיה מותר לעכור שלווה ולשבש שמחות. דני רוזן אחריך. צריך להוציא חוק איסור שיבוש שמחות.
טוב, אנחנו שמחנו. כמו כל שנה ראינו את הטקס בטלוויזיה, העלאת הדגל לראש התורן והתצוגה המרהיבה, אחכ ירדנו לבמה. השנה היתה כאן תוכנית לא משהו אז רק ירדנו לראות את הזיקוקים שכמעט פספסנו ועלינו לכרמל. שם הופיעו שירי מיימון ומשינה בין השאר. זו השנה הראשונה מזה שנים שאני לא רואה את ההופעות בנשר ואולי קצת חבל לי. היו כאן תמיד תוכניות מופלאות וזיקוקים מופלאים. יש כאן פעמיים מופע זיקוקים. אולי זה ילמד שבבית הכי טוב. בכרמל הרגשתי זרות מסוימת.
יום העצמאות נסענו ברכבת לבסיס פתוח אי שם בדרום הארץ. שם פגשתי את החייל הכי חשוב לי בצהל עומד ומסביר לקהל הרחב את מה שאני כבר יודעת. מעניין כמה אנשים הצטלמו איתו. גאווה של אמא. הייתי מעלה תמונות אבל אסור. רוצה לומר לו ילד שלי אני גאה בך. ובכל המערך שאתה נמצא בו ובעצם גם במדינה שאתה משרת. לראות אותך ולומר למרות כל הקשיים אנחנו כאן כאן נשאר ועל הקשיים נתגבר. אתה הגאווה והתקווה של המדינה הזאת. אתה וכל חבריך היקרים שעוסקים במלאכה הקדושה של הגנתנו. אני גאה בך, בחבריך ולא רק אני. על פני השטח ניתן לראות שרוב העם גאה בכם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@