הכל חדש ונוצץ

בצבא הייתי בחטיבה 7. רחוק רחוק מהבית. אהבתי את זה. רציתי להיות רחוקה, רציתי להרגיש שאני עושה צבא באמת, חטיבה 7 , יחידת שיריון סדירה נראתה לי הכי. כששאלו אותי איפה אני רוצה להיות אמרתי רחוק מהבית. הכי רחוק. בהתחלה הציבו אותי בגייס. זה לא נראה לי מספיק רחוק וחווייתי. זה היה בסיס פתוח. אנשים כל ערב יוצאים הביתה מי שגר קרוב. זה לא נראה לי מספיק צבאי. ביקשתי העברה והעבירו אותי. תחילה למפקדת החטיבה ולאחר מכן לגדודים. בכללי לא היה בשירות הזה שום יתרון על כלום חוץ מגאוות יחידה. זה היה חרא של שירות בעצם עם הרבה רגעים קשים ומתסכלים אבל היתה לו הילת זוהר. אהבתי את הטרמפים, אהבתי להכיר את כבישי הארץ, אהבתי את תג היחידה ועוד יותר אהבתי אחרי מלחמת יום כיפור. אמנם הייתי אז כבר מילואימניקית אבל מאוד מכובד היה לי להיות ביחידה של קהלני. גם היום חטיבה 7 מעוררת בי איזו לחלוחית....

כשהיא התגייסה הציבו אותה קרוב לבית. זה נראה לי הכי מעפן בעולם. לא זוכרת איך לה זה היה נראה אך הצעתי לה להגיש טופס 55 ולעבור לשירות צבאי אמיתי כמוני. היא עשתה זאת והגיעה לחטיבה 188 . היא לא אהבה. היה לה קשה, המפקד גם הטריד אותה כמו כל מפקדי צהל דאז ואחרי תקופה קצרה היא חזרה לשרת ליד הבית. היה לה גם איזה חבר שרצתה להיות בקרבתו. לא תהילה גדולה.

ישבנו לא מזמן ודברנו על זה. פתאום היא הטיחה בי שאני שלחתי אותה לשרת רחוק מהבית. אמרתי שעשיתי זאת בתום לב. לי היה טוב רחוק מהבית ורציתי שגם לה יהיה טוב. מצטערת שעליה זה עבד אחרת.

והיום כאשר היא מחפשת אותי על כל דבר ומתנקמת בי על כל דבר אני תוהה אם התערבותה בשירות הצבאי של בני לא מונעת מתוך נקמה על מה שעשיתי לה בזמנו.