הכל חדש ונוצץ

לאחר התלבטויות רבות באתי. כרגיל. כמעט כרגיל.

עוד בבוקר היו ההורים אצל הרופא והוא אמר להפסיק את הכימו. הכימו חזק כשיהיה לא עוזר אלא מרעיל.

בקיצור אין יותר מה לעשות רק לחכות לגרוע מכל בתקווה שלא יגיע ככ מהר. רק ללכת לרופאה הכללית שתתן משככי כאבים. זה הכל

נתכנסנו כולנו בסלון סביב השולחן אני, הבנים, אחותי, ילדיה, אמא, העובדת, אבא התישב בפינה הכי רחוקה ואמר שקר לו.

בשביל מה כל זה  - הוא שאל

יש לך יומולדת. מזל טוב - ענו לו

לא רוצה ימי הולדת

אמא אמרה שגם אצל א' בנה הבכור של אחותי היה ככה

הסתכלתי עליה... החגיגות חייבות להמשך הא? אם הוא רוצה או לא רוצה חוגגים. ממש אובססיה.

הוא ישב בפינה בשקט

הילדים שלה התחילו להשתולל. לצחקק, לזרוק כריות

חברה תפסיקו זה לא יפה - אמרתי - הוא לא מרגיש טוב, עוד מעט תשברו פה משהו

כוסיות הזכוכית העדינות התחילו לרעוד

המנקה תנקה - ענה הבכור בצחקוק

הם המשיכו לצחקק כמו 2 דבילים

הבת נעלבה ויצאה החוצה

איזו מן התנהגות זאת

אבא קם והלך לחדרו. אני לא מרגיש טוב הוא אמר

הם המשיכו להשתולל

קמנו והלכנו

אוף איזה ילדים אלה - אמר סוסון

למחרת אמא על הטלפון

היה עצוב היא אמרה - ראית? אבא עזב באמצע

'לא נראה שמישהו היה עצוב כאן הילדים שלה ממש מופרעים'

'כן, איך הבן הצעיר ירד על הילדה'

'הבן הצעיר?? שניהם היו קטסטרופה בושה וחרפה. אבא אמר שהוא לא רוצה יומולדת. בשביל מה חוגגים'

'יהיו לו עוד הרבה ימי הולדת'

'אבל החגיגות האלה מיותרות. אני לא אוהבת אותן. כל פעם קורה משהו לא נעים ולא צפוי. מי צריך את זה'

'זה לא חגיגות'

'מפגשים. מפגשים. לא צריך את המפגשים האלה. אני אומרת לך כל הזמן אך את בשלך. אז מה קורה עם אבא'

'לא יודעת'

'טוב יש לי את המס' של הרב פירר. אם את רוצה תתקשרי אליו'

אולי זה יעזור