הכל חדש ונוצץ

כבר שנה חלפה מאז היום ההוא

היום בו אמרו לי : שחורי מתה.

ישבתי לי אז בשקט ליד המחשב שיחקתי treasure island  דווקא הלך לי טוב, שחורי היתה אז בניתוח, אמרו לי שהניתוח הצליח ואפשר לבוא לקחת אותה ב - 4 אחרי הצהרים, אז כבר לא דאגתי בכלל ואז צלצל הסלולארי. אני לא זוכרת איך הוא אמר זאת בדיוק. בהתחלה בכלל לא קלטתי מה הוא אמר. אלה היו סתם מילים חסרות משמעות ותוכן. מה זאת אומרת שחורי מתה, איך זה קרה. אני לא מאמינה לא מאמינה. בדיוק אותן מילים שאמרתי כאשר הודיעו לי שסוסון נפל מהחלון.

שנה חלפה. אני עוד זוכרת איך חזרנו מהחופשה האיומה באילת. שחורי חיכתה לנו ליד הדלת. איזה יופי. לרוב כאשר היינו חוזרים מחופשות היא לא היתה מחכה לנו, היא היתה באה כעבור כמה זמן. ואז ראיתי שהיא נורא מלוכלכת, ואז ראיתי שהיא לא יכולה לקפוץ לאמבטיה לשתות מים. ואז ראיתי שקרה לה משהו בכתף. אוי לא, מסכנה, מה קרה לה, צריך להערך מחדש, לעזור לה. התקשרתי לוטרינר. הוא אמר בואי מהר. שמתי אותה בתוך תיק שחור עם מגבת והלכתי. הוא אמר לי שיעשה לה x-rays כדי לבדוק. בשביל זה צריך להרדים אותה. הייתי בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון. הלכתי בינתים לבקר את ההורים שגרים בסמוך. חזרתי. הוא אמר שיש לה קרע בשריר. אפשר לנתח ואפשר גם לא. בלי ניתוח היא תסבול יותר, עם ניתוח היא תסבול פחות. החלטתי לנתח. השארתי אותה שם לבד בלילה פצועה וחבולה. זה היה ב- 19.9.10. בדיוק כמו שהשארנו את אבא אתמול בבית האבות.

19.9.10 היום האחרון שהיא היתה בבית. הרגע האחרון בבית שהיא בתוך התיק השחור, אני מלטפת אותה והיא מגרגרת. ככ חסרת ישע כאילו אומרת, תצילי אותי תעזרי לי רק עליך אני סומכת. ואז נתתי אותה בידיו של האיש שהרג אותה.

הוא לא יודע מה קרה. כך אמר. אבל אני יודעת. הוא הרדים אותה בלילה. הוא הרדים אותה גם למחרת בבוקר. חומר ההרדמה מהלילה לא הספיק לצאת ממחזור הדם. וכך היא קיבלה מנת יתר של חומר הרדמה ונרדמה לנצח.

אילו

אילו לא הייתי נוסעת לאילת ביום כיפור היא היתה עוד איתנו. אילו לא הייתי לוקחת אותה לוטרינר היא היתה עוד איתנו. אילו הייתי לוקחת אותה ללילה בבית היא היתה עוד איתנו. אילו הייתי מחליטה לא לנתח היא היתה עוד איתנו.

שנה חלפה. לא , לא לקחנו חתול אחר. חבל אולי. כי היה כאן חתול שחור חמוד קטן שחשבתי אולי לאמץ אבל הוא נדרס. לא בטוחה שבכלל בא לי לאמץ חתול אחר. אני עדיין לא תופסת את המוות הזה. אני לא תופסת מוות בכלל. איך רגע אחד אתה חי ורגע אחרי זה אתה מת, איננו. לא תופסת את הרגעים הבלתי צפויים האלה שפתאום קורה משהו והכל משתנה. אני ככ פוחדת מהבלתי צפוי. אני לא תופסת שאין שחורי יותר. אפילו שכבר שנה היא לא מסתובבת לי בבית. לפעמים ככ עצוב לי ומפחיד לי ואני מתגעגעת. חלמתי עליה פעם. חלמתי שהיא עולה על השולחן של החייל יודעת שאני לא אוהבת את זה ומסתכלת לי בעיניים, עיניים ירוקות על רקע שחור. ובחלום אני אומרת הנה שחורי, לא קרה לה כלום, מי אמר שקרה משהו לשחורי. אבל קרה. אכן קרה.

שנה חלפה. אני זוכרת את המראה של החתולה המתה. נראית כמו חיה, אפשר ללטף נראית כמו ישנה . קברנו אותה למחרת בבית קברות לחתולים. היום באנו לשם. שמנו פרח, לב, השארנו מכתב. מכתב שאף אחד לא יתפוס את המקום שלה בלבנו.

שנה חלפה. לא פלא שלא מרגיש לי טוב בתקופה הזאת.