לא, לא הייתי שותפה לכל ההתרגשות סביב שיבתו של גלעד. לצערי. היתה לי הופעה ואיכשהו היתה לי התלבטות אם לבוא להופעה או להצמד לטלוויזיה. הלכתי להופעה. הספקתי עוד לראות את גלעד יוצא מהרכב רזה , כחוש אבל גלעד. עד אותו רגע לא הייתי בטוחה שהכל יתבצע. ברגע שראיתי את גלעד היה כזה וואו. הוא כאן, הוא בחיים והוא אמיתי. לא תמונה ולא סמל. והוא נראה קצת עצוב, קצת המום....
וזהו. כאן הייתי צריכה ללכת. חשבתי נסתפק בזה ואחכ נראה תמונות. זה יהיה בחדשות... אבל את כל הדרמה הפסדתי.
יצאתי מהבית, החניתי את הרכב, לא טוב. פגעתי באיזה רכב, עשיתי לו נזק די רציני, מה זה, אוטו מנייר? אני מקווה שלא אסתבך עם זה. אוטובוס בא לקחת אותנו. התיישבתי קרוב לנהג כדי לשמוע חדשות אבל המולת הפטפטניות שלנו כיסתה על הפטפטת של התקשורת. לא שמעתי לא את זה ולא את זה. לאחר זמן הנהג סגר את הרדיו. שמעתי רק שגלעד לבש מדים ונמצא בדרך לתל נוף. את מה שקרה בתל נוף לא שמעתי כבר. ירדנו מהאוטובוס, רק כמה שירים והביתה. לא מה פתאום. שיר אחד נאומים כמה שירים ובסוף צריך לשיר את התקווה ובשביל זה לחכות עוד נאומים. כאילו שהם לא יכולים לשיר את התקווה לבד. זהו. סוף סוף אנחנו על האוטובוס המסוק ממריא מתל נוף ונמצא בדרך למצפה הילה. איש לא מקשיב. הבוסית החליטה לפצוח בשירה בציבור וכולם אחריה. מה יש? מה קרה? חייבים לשיר תמיד את אותם שירים? אבל היא בוסית וכולם עושים את מה שהיא מחליטה לעשות. הנהג לא יודע אם להאזין לחדשות או לא. בסוף הוא נכנע לשירת המקהלה. כולם נראים כאילו בלעו איזה סם. מילא אם זה היה בגלל גלעד שליט.
אני מגיעה הביתה ויודעת שהחמצתי את הדרמה הכי גדולה. מספיקה לשמוע את דבריו של נועם שליט ורואה איך הכל מתפזר. תמונות לא יכולות לייצר דרמה.
תם ונשלם סיפור גלעד שליט
ועם הכל אין כמו החיוך של גלעד ביום המחרת. זה שווה את הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@