הכל חדש ונוצץ

סוף סוף סיימתי לקרוא את 'בשבילה גיבורים עפים'. קראתי את הספר במשך כמעט שנה, או שאני מגזימה. היה קשה אבל סהכ סביר. 2 נקודות אני מעלה כאן לטובתי. הספר מתאר את חייהם של 5 נערים ממלחמת ששת הימים עד רצח רבין. כך שלהם לקח יותר זמן מאשר לי, אין פסול בכך שאלך לישון ואקרא רק עמוד אחד וזאת משום שסיפורי הנערים לא מסופרים ברצף אלא הסופר עובר מסיפור לסיפור ולי קשה להתחבר ולעשות סוויץ' לסיפור אחר. וכך במשך כמעט שנה גדלתי עם הנערים האלה קטעים קטעים.

הלוקיישן של הספר הזה מאוד קרוב ללבי. יותר נכון לחיי. עד כדי כך שכאשר באתי לבקר את הורי חיפשתי את הנערים האלה. בפגישה קצרה עם הסופר אמיר גוטפרוינד, הוא אמר שאכן הנערים האלה קיימים אך דמותיהם טושטשו לבלי הכר. אז מי זה יורם? ומי זה אריק? ומי זה בני? ומי זה גדעון? דווקא הכרתי  מישהו מבית עשיר שהתחרפן אחרי מלחמת לבנון הראשונה קרי שלום הגליל ומי היה ציון שנהרג במלחמה הזאת ומנחם שנהרג במלחמת יום כיפור.

חמשת הנערים האלה ילידי 1955 צעירים ממני בשנתיים וכל פעם שהסופר נכנס לתאר את חייהם בתקופה מסוימת שאלתי את עצמי מה אני עשיתי באותה תקופה איפה אני הייתי.

הנחה נוספת שאני נותנת לעצמי הוא בכלל עניין קריאת ספרים. אני לא קוראת ספרים ולא אוהבת ספרים אבל עכשיו כשהילדים גדלו וכולם כותבים על ספרים הגיע הזמן שאחזור לזה. פעם קראתי ספרים אבל נעזוב.

הרומאן שלי עם הספר הזה מתחיל בכלל בסרט. כולם כבר יודעים שהסרט הנפלא 'פעם הייתי' מבוסס על הספר הזה.

לסרט הלכתי שוב בגלל הלוקיישן. בואו נראה איך אבי נשר הופך את חיפה של היום לחיפה של 1967. הרי אני הייתי שם. אז כן, אבי נשר מיקם את קולנוע כרמל גנים בעיר התחתית ולא במקום שהיה באמת. עכשיו נמצא שם הסיטימול. אבל חוץ מפרט זניח זה הסרט היה חוויה נפלאה. הדמות של קלרה אפשטיין, ניצולת השואה המצודדת שמתה ערירית ומגולמת ע"י מאיה דגן גרמה לי להעריץ את השחקנית. את הסרט ראיתי ביס פלאנט VIP של לב המפרץ וזו חוויה בפני עצמה. אתה נכנס למיתחם VIP יושב על כורסה מרווחת ממתין לסרט עם קפה וכיבוד קל כמו עוגות חטיפים פשטידות ועוד משקאות והכל במחיר של הכרטיס. נכנס לסרט עם הקפה יושב על כורסה מרווחת באולם הקולנוע ורק צריך חוויה קולנועית גדולה מהחיים כדי להשלים את הסיפור וכך אפשר להגדיר את הסרט 'פעם הייתי'

אז קניתי את הספר והתחלתי לקרוא. לא מצאתי שם את קלרה אפשטיין. היא בכלל לא בספר וכל הסיפור על השדכן שמוריש לגיבור הסרט הוא פרט שולי. הקטע שהגיבור שלנו עוקב אחרי נערה דתיה מלמטה בעיר עד הכרמל הוא שורה בספר. אבי נשר לקח את הספר הזה למקום שלו. גם מבחינת התוכן, גם מבחינת המקום שכן הסופר לא אוהב את העיר התחתית ולא מסתובב שם. הסופר מסתובב הכי הרבה בנווה שאנן בכרמל אפילו לתלאביב הוא מגיע, מנסה שם את מזלו וחוזר הביתה. יותר נכון גיבור הסיפור. גם קולנוע כרמל גנים ושבעת הגמדים לא מוזכרים בספר. באמת תהיתי איך מגיע הסרט לביב השופכין הזה. מאיר הספרן הוא הומוסקסואל שמת מאיידס ולא מי שמתאהב בקלרה.

לאן אני הייתי לוקחת את הספר הזה אילו ניתן לי, אולי לתקופה של אחרי צבא. איך כל אחד הולך לדרכו אחרי צבא. חלק נשארים אותם אנשים, חלק משתנים לבלי הכר. יורם היה מאכר ונשאר מאכר, בני הפך להיות לוחם חברתי בכל הנוגע לקיפוח עדתי וזאת למרות שהוא גדל ללא קיפוח, גדעון התחרפן, ציון נהרג, ואריק הוא המספר כצופה מהצד. הוא עצמו דמות שלא מתפתחת. אמנם הוא מתחיל כילד בן 10 וגומר כאדם בן 38 אבל החיים כאילו עוברים לידו. הוא לומד, עושה צבא, מנסה ללמוד משהו ולא מצליח, מנסה ללמוד משהו אחר ולא מצליח, בסוף פותח פאב, הוא לא מתחתן, הוא עובר מנערה לנערה אך מאוהב באחותו של בני - מיכל והאהבה הזאת לא מתממשת. הוא גם לא מחצין את האהבה הזאת. עד גיל 38 הוא נשאר רווק בעוד שלכל חבריו יש כבר ילדים . לקראת סופו של הספר הוא יוצא להציל את מיכל מתוך כת בארהב. כאן מסתיים הספר כשההפגנה בככר מלכי ישראל משמשת כרקע. לא ברור מה קרה לו ולמיכל. הכל יודעים איך הסתיימה ההפגנה.

גם אם הספר קצת קשה, חיי שזורים בו כאילו אני עוד דמות מהספר שלא כתבו עליה. גמני גדלתי באותה שכונה. גם לי היו חברים גם אותנו לקחו החיים כא למקום אחר. אני לפעמים תוהה איך יצאו מהשכונה שלי שמאלנים קיצונים או פעילי ימין, שהרי כולנו הלכנו לאותו בצפר היו לנו אותם מורים וקיבלנו את אותו חינוך. יש הרבה מפורסמים מהשכונה שלי. ויש רבים שנעלמו בתהום הנשיה. ובעצם הבלוג הזה יכול להיות הספר שלי. חושבים שאצליח למכור משהו?