הכל חדש ונוצץ

אבא נמצא שם עכשיו. בבית חולים איטלקי. כאילו רצה הגורל שהוא יהיה שם. רק שם.

באנו לבקר אותו.

הגעתי למקום בחיל ורעדה. הסתכלתי מסביב. המקום יפה. מטופח. גינה מטופחת בפרונט. נראה יותר כמו בית מלון. לכאן הגעתי לפני 100 שנה כאשר סבתי נפטרה. לא הספקתי להכנס כאשר אמרו הכל נגמר. ועכשיו פסעתי לכיוון הכניסה. הנה נכנסתי. לא כמו אז. בכניסה עומד לו עץ אשוח אני מביטה בו בפליאה, אה כן זה בית חולים איטלקי, וכמו בחו"ל מנוהל ע"י איזה מסדר נוצרי. שקט שם. ככ שקט. ככ שונה מרמבם. מהאנשים שרצים שם מההמולה, ככ שונה מהבית אבות.... אני נזכרת בפעמים הספורות שבקרתי שם את הרעש הנורא שמקימים המטפלים. במיוחד אחת שכל הזמן צורחת. לא בדיוק צורחת סתם מדברת בקול רם. והפעילויות, איך שמים שם מוזיקה בווליום בלתי נסבל כדי שהחוסים ישמעו ויבינו. איך מקימים את החוסים מהמיטות לפעילויות האלה ואבא שלי ככ חלש רק רוצה לישון. ואיך החייזרים מתנהגים. כל אחד בצורה יותר מוזרה מחברו. זאת צועקת וזורקת דברים ואחרת נגשת בלי שקראו לה, והזוהמה והריח הנורא שבא מאנשים ש... איכסה... 

ופתאום שקט. המקום נקי, אנשים מדברים בלחישה שלא להפריע את מנוחת החולים. מישהי מנקה את הרצפה

עליתי לחדרו. הוא ישן. איש לא הקים אותו מהמיטה לצייר ציורי ילדים או לצבוע. איש לא התעלל בו... אולי המקום הזה לא ככ נורא אחרי הכל.