הכל חדש ונוצץ

ההודעה

אבא מת אור ליום שלישי בבוקר. התעוררתי בחושך ושמעתי את סוסון מדבר בטלפון. סבא מת? כן, סבא מת. זהו זה נגמר. תבואו אלי ב-8 בבוקר אמרה סבתא. שבת לפני זה ביקרתי את אבא בבית חולים איטלקי. הוא דיבר ללא הפסק. חלק דברים של טעם חלק מתוך הזיה, הוא פתאום זכר שוב את מס' הת.ז. שלו אבל הוא הצמיד את זה למס' של האוטו. הוא כל הזמן דיבר על אוטו, ועל זה שהוא בבית וצריך ללכת לסופר. הוא דיבר על למעלה ועל למטה. יומיים אחרי זה הוא הפסיק לדבר. אמא מספרת שהיא באה לבקר אותו הוא ניסה לדבר ולא הצליח. דמעות עמדו בעיניו. אמא אמרה שהיא מרגישה שהיא לא תראה אותו יותר ואכן כך היה

סידורים

הגענו לאמא, אחותי היתה שם. אמא אמרה שצריך לנסוע לבית חולים איטלקי. אחותי החליטה שהיא צריכה להביא מהבית כל מיני דברים שהיא שכחה. כך שהגעתי רק עם סוסון ואמא. הודעתי לחייל בסמס סבא מת. הוא חיכה לנו בבית חולים איטלקי. מקום יפה בית חולים איטלקי אך מי שנכנס לשם לא יוצא חי. שוב אותה דממת מוות, אותו השקט. קבלתי מעטפה. הייתי צריכה להביא אותה למשרד הבריאות. לקחתי איתי את החייל ונסענו. סוסון נשאר עם אמא. אחותי קבעה איתי כבר בחברה קדישא, אמרה שהיא כבר קימבנה חלקת קבר טובה. ממשרד הבריאות קיבלתי פתק להעביר לחברה קדישא.

חברה קדישא

הגעתי עם החייל לחברה קדישא אחותי עוד לא היתה שם. התפלאתי. שכחתי לגמרי מהקומבינה שלה והתיישבתי ליד פקיד. הוא שאל אם אני רוצה בחיפה או בתל רגב. אמרתי בחיפה. הוא שאל אותי איפה בדיוק ואמר שהחלקה בחיפה עולה הרבה כסף. התקשרתי לאמא לשאול מה היא רוצה, חיפה, תל רגב, חלקה כפולה. היא אמרה חלקה כפולה בחיפה. הפקיד שאל אותה אם יש איזה קרוב משפחה שהיא רוצה להיות לידו, היא אמרה את שמות הוריה אך לא את שמה של סבתי, אמו של אבא. אני אמרתי את שמה ורק שם היה מקום. כמעט קנינו את החלקה ואז אחותי באה.

החלקה

היא אמרה ששוטר תפס אותה מדברת בטלפון ורשם לה דוח. שאלה למה לא חיכינו לה. אמרתי שכבר סידרתי חלקה. אבל היא התעקשה לקמבן חלקה. נו, טוב, ויתרתי לה כרגיל והתחלנו את הכל מההתחלה. היא אמרה שהיא קימבנה חלקה טובה ומוזלת בעזרת בעלה לשעבר, חבר שלו, וזאת שקימבנה את הבית אבות. טוב שיהיה. בסוף קיבלנו את אותה חלקה שאני סדרתי באותו מחיר, כך שאפשר להשיג את אותו הדבר בדיוק בלי קומבינות. קבענו חלקה, מועד הלוויה, התחבקנו והלכנו הביתה. היא אמרה מספיק עם הברוגזים, אל תהיי אתי ברוגז. אמרתי אני לא ברוגז ואת תפסיקי עם השטויות. את זוכרת כמה נחמד היה פעם? היא אמרה. כן אני זוכרת. מעתה נהיה כמו פעם היא אמרה.

הלוויה

הלכנו הביתה והודענו לכל מי שזכרנו. כמו כן הדבקנו מודעות אבל ועשינו מודעה בעיתון.  ההתראה היתה קצרה. חשבתי שאף אחד לא יבוא. דווקא באו. אפילו מנס ציונה. התכנסנו בבית ההלוויות, כא שאל איך השגנו חלקה כזאת טובה, אחותי סיפרה על הקומבינה, אני אמרתי שפשוט היה מקום ורק צריך לשלם בשביל זה. בשעה היעודה הופיע רב צעיר תכול עיניים וקרא לנו לזהות. זה השלב שהכי פחדתי ממנו. רק אני ואחותי הלכנו לזהות. אמא לא. זיהינו. יצאנו חזרה, הוא אמר שצריך לקרוע את הבגד בידי אישה. קודם אמא אחכ אחותי אחכ אני, היי אני הבכורה אמרתי. זה לא משנה. לי זה כן משנה. נשאנו הספדים אני ואחותי. רציתי שהמקהלה שלי תשיר שיר אבל אך ההודעה לא הגיעה אל כולם. לאחר ההספדים ביקש הרב ארבעה גברים שיובילו את המת לדרכו האחרונה. המת זה אבא שלי אבל אני לא ממש מקשרת ביניהם

קדיש יתומה

נעמדנו סביב הבור המוכן, הרב נשא תפילות בקולו הערב. מן אנטיתזה לכל הסיטואציה. רב צעיר ויפה עם עיניים כחולות וקול ערב שקובר את אבא שלי. סוג של אוקסימורון. גם החלקה הנאה הנשקפת אל הים זה סוג של. עצמתי את עיני ולא ראיתי דבר. הרי זה לא אבא שלי שיורד אל הקבר. לא יכול להיות שזה אבא שלי. מי אומר קדיש שאל הרב. חיפשנו גבר יתום. אתן יכולות לומר קדיש - אמר הרב. אנחנו? אבל צריך גבר אמרה אחותי. היו לו רק בנות ומן הראוי שאתן תאמרו קדיש אמר הרב. אחותי לא הסכימה. היא כנראה כבר סיכמה עם מישהו. אני אומר קדיש - אמרתי. וכך קראתי מן הכתוב 'יתגדל ויתקדש שמי רבא....'

שבעה

באנו לבית ההורים והתחלנו לשבת. את תסתדרי עם אמך ואחותך? שאל אותי החייל. אני מקווה - כך אמרתי. אם לא תסתדרי תגידי לי. באמת לא קל לי להיות עם שתיהן ועתה רק הן נותרו. ביום הראשון רוב המבקרים היו מטעמה של אחותי. אני ואמא נעלמנו. זה נראה כמו אירוע פרטי שלה. היא התחילה להתפאר על הקומבינה, המשיכה להתפאר על הבית אבות ואני נשכתי את השפתיים. הרי היא הרגה אותו שם בבית אבות. איך אפשר להפוך רע לטוב בהבל פה. החבר שלה היה שם. כן, יש לה חבר חדש, נראה נחמד בהתחלה אבל כרגע הוא מצטייר בעיני כדביק נודניק ומעצבן. נמצא שם כל יום יושב מחייך מתבדח, מביא אוכל עד בחילה. גם חברים אחרים שלה באו, ינקלה, המאהב ועוד איזה אחד שהיא לא רצתה, ממש מצעד. עד מהרה גילינו ששום דבר לא יכול להיות כמו פעם. היא הלכה בדרכה ואני הלכתי בדרכי. באו אליה חברותיה, היא דיברה על עסקים, אופנה, מותגים, הצלחות, קומבינות, באו אלי חברי, דברנו על מוזיקה , מחשבים, מן תהום פעורה בינינו ואנחנו כמו בסיר לחץ. שרק לא יהיה פיצוץ. אמא כבר התחילה עם השטויות שלה הרגילות. היא אפילו סיפרה שאחותי קנתה עוד דירה לפני 3 שנים ועוד כמה דברים שנשמרו בסוד מפני. היא מעיזה את לא כך אמא. עוד מעט ואנחנו שוכחים למה אנחנו שם. גם לא קיבלנו הנחות מדויקות כיצד לנהוג. אחותי מנהלת את העסק שלה ויוצאת החוצה באמצע. כל אחד יעשה מה הוא מרגיש היא אומרת ואני אומרת שצריך לתת כבוד למת לפחות בשבוע הזה. הרב הצעיר השאיר לנו מס' טלפון כדי שנשאל. הוא נשמע ליברלי לעילא. צריך רק לומר פעמיים קדיש ביום, בשבת לא יושבים שבעה, ולכן אני כאן, ואפילו אין צורך בכיבודים. זה לא מינהג של אשכנזים, לא כיבודים ולא ארוחות שחיתות. אפשר גם ללכת לישון בבית ולבוא למחרת בבוקר אבל לא ללכת לקניון או לפאב. אתמול היה לאחותי יומולדת. היא ואמא רצו להרים כוסית... שירימו בלעדי. עכשיו אני בבית. בערב אני חוזרת. אני אוהבת את החברים שלי שבאו ויבואו והכי את הילדים המקסימים שלי. בערב אני חוזרת. שרק נחזיק מעמד. מזל שיש שבת.