הקטע הזה לקוח מהיצירה פר גינט מאת גריג. הקטע מתאר את מותה של אמו של פר גינט, אותו נער שיצא להרפקאות וחזר לארצו כאשר נודע לו שאמו גוססת ולא הספיק לראותה.
הקטע הזה הוא אחד משלושת הקטעים הקלאסיים שגרמו לי לבכות בילדותי. אני זוכרת עוד את הרגע בו פרצתי בבכי וקשה היה להרגיע אותי. רק הבטיחו לי שהקטעים הבאים יותר שמחים.
עד היום הקטע הזה מרטיט. מבחינה מוזיקאלית הקטע הזה פשוט, חוזר על עצמו כאשר עצמתו הולכת וגוברת מגיעה לשיא ושוקעת לתוך מצולות השכחה. (קרשצ'נדו דימינואנדו, פיאניסימו, פורטה פורטיסימו) גם הסולמות עולים ויורדים (מודולציות). דווקא הפשטות הזאת מסעירה. בדמיוני אני רואה את הרגעים לפני המוות השיא והאנטי קליימקס, הדעיכה האיטית והמלנכולית. חוויה שעברתי זה עתה עם מותו של אבי. ככ קשור הקטע לאבי כי הוא היה זה שמאזין למוזיקה קלאסית והדביק אותי בחיידק...
אני עדיין לא קולטת שהוא לא איתנו עוד. עכשיו נותר לי רק לדמיין אותו. זה אחד הקטעים שיזכירו לי אותו ועם השמעת הקטע הוא עדיין חי. יותר חי מתמיד. אני חוזרת איתו לאותה ילדות מאושרת שהלכה ונעלמה עם השנים...
אתה זוכר אבא? אתה זוכר שבכיתי? אתה מקשיב?
בעתיד אשמיע לך עוד קטעים שאהבנו. יהיה לנו זמן איכות שמזמן לא היה לנו. ביי אבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@