הכל חדש ונוצץ

קמנו מהשבעה. כא פנה לדרכו. איך אמא שואלים אותי. איך אמא מתפקדת לבד? כמו כל האלמנות. אמא אלמנה... זה בלתי נתפס.

דפנה, היא מתקשרת אלי השבת, את הולכת למסעדה? כן, אז אולי תקחי אותי, רק כדי שאצא מהבית. לקחתי אותה. הלכנו לאווזי. זו הפעם הראשונה שהיא באווזי ומאוד נהנתה. היא כמובן היתה חייבת להזכר שפעם היא הזמינה את עצמה לאווזי ובסוף לא באה, האירוע שגרם לי לפתוח את הבלוג הזה...

שבוע לפני זה היא הזמינה אותנו אליה הביתה לצהרים. היא קיבלה אותנו בחלוק כחול ונראתה ממש טוב. קצת תהיתי על כך. מצד אחד זה יופי שהיא נראית טוב ולא נופלת ברוחה מצד שני היא בכז רק התאלמנה. האם זה טוב בשבילה או רע. אחרי הכל היא טיפלה באבא, למרות מגבלותיה הגופניות היא היתה המטפלת העיקרית, אולי עכשיו זו הקלה.

מן הון להון התחלנו לשוחח ומשום מה היא התחילה לדבר בגנותה של הדודה בגרמניה. 'אני לא אוהבת אותה' היא אמרה. 'כזאת צ'יפאצ'ע. לא מסוגלת לעשות כלום. אישה מפונקת. הבעל עושה בשבילה הכל. אפילו לפתוח מיכל של יוגורט היא לא יודעת.' אלוהים עדי שזה נכון. היא באמת לא יודעת לפתוח מיכל של יוגורט. היא עושה את זה עם סכין וכאשר לא הולך לה בא הבעל ופותח בשבילה. 'ואיזה חיים היא סידרה לאמא שלה, איזה מרורים אמא שלה אכלה ממנה ואבא תמיד היה בפינה. אף אחד לא שם לב אליו. היא גמגמה אז קנו לה פסנתר. לא היה להם כסף אבל פסנתר קנו לה ומה היא עשתה אחרי שהיא התחתנה..' מה שהיא עשתה זה באמת משהו נורא יום אחד אספר גם על זה אבל זה באמת נורא. הבן הצעיר שלי שמע והיה מופתע. איזה סיפורים יש במשפחה הזאת. ספר אפשר לכתוב עליה...

היא כזאת חנטרישית הוסיפה אמא, היא לא תוריש לכם כלום. פתאום הופיע בן אחיו של הדוד והוא יקח את הכל. אמרתי לך שאת לא צריכה להתחנף אליהם כך אמרתי.

אבל, ביני לביני תהיתי מה היא מדברת על זה בכלל. הרי היא כבר אמרה שזה בסדר עם הירושה שלהם. זה שוב לא בסדר? ובכלל הם עוד חיים, אבא מת. הוא היחידי שמוריש משהו באמת. כל היתר זה דיבורים באוויר. מה אבא מוריש?

אמא, יש צוואה? שאלתי ביום המחרת

לא, לא, אין צוואה, אמרתי שאני מורישה לכן חצי חצי.

ואללה אין צוואה. פעם היא אמרה שיש צוואה. ואם אין צוואה הרי יש צו ירושה. היא לא יודעת או שהיא עושה את עצמה? יהיה מעניין.

so far מחרתיים יש אזכרה וגילוי מצבה. טו בשבט. המצבה כבר שם. יתכן ונלך לראות אם הכל בסדר.