יש לי עכשיו המון זמן. זמן כדי להשלים את הסיפור שלי...
אז נחזור לתקופה אחרת, לא שהיום זה שונה בהרבה, המקרים אולי שונים אך התחושות אותן תחושות...
היא חזרה מאוסטריה כולה מלוקקת. מפזרת חיוכים לכל עבר, לא חיוך של הנאה, חיוך כזה קטן, מתריס. חיוך מיליון דולאר קראתי לו בהמשך. לא יכולתי לסבול את החיוך הזה. היא הסתובבה לה בחצאית מיני, אמרו עליה שהיא גם נראית מיליון דולר, גם את זה לא יכולתי לסבול.
לפני שהיא נסעה היא חילקה משכורות לכולם. רק לי לא.
מה עם המשכורת? - שאלתי אותה
אויש - היא אמרה, כאילו שאני צריכה לעבוד בחינם והנושא רק מטריד את חייה המושלמים. - בעלי לא נתן לך?
פניתי אליו. הוא הסתכל עלי כמו על מישהי שנפלה מהירח. מה זאת עושה פה בכלל?
משכורת. אני רוצה משכורת
אחותך לא נתנה לך? - הוא שאל
לא היא לא נתנה לי.
הם נתנו בסוף אבל ההרגשה היתה שוב כאילו אני מיותרת והם רק מחפשים את הדרך להפטר ממני. אחרי הכל אם היא חזרה לעבוד שם מי צריך אותי? היא הרי הרבה יותר טובה והרבה יותר מיומנת. זה התחום שלה.
המשכתי לבוא לעבודה
אמא רמזה לי כל מיני רמיזות. היא ידעה שמנסים להפטר ממני ושתקה.
אחרי כמה ימים מופיעה אישה מבוגרת בפתח. שלום אני רותי ואני אעסוק בשיווק
הרי אני עוסקת בשיווק. מה הולך כאן. עוד באותו יום אמרה לי אחותי עם החיוך: אל תדאגי, היא לא תעסוק במה שאת עוסקת.
רציתי לעזוב על המקום
ע' אמר לי לא לעזוב. כל עוד אני שם הם חייבים לתת לי משכורת... נשארתי. רק שוב הסתובבתי כמו נאד ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי
החלטתי להמשיך בשיווק כאילו לא ארע דבר.
הסתכלתי במדריך הטלפון, המשכתי לעבוד עם רופאים, קבעתי פגישה עם רופא מנהריה.
נסעתי לנהריה עם ע'. הוא נהג. הוא נהג באוטו האדום שלי. אהבתי את הנהיגה שלו.
נפגשתי עם אותו רופא, ספרתי לו כרגיל על המוצרים, נתתי לו כובע ושעון
בדרך חזרה נכנסנו ע' ואני למסעדה על רח' הגעתון, להכניס את ע' למסעדה היה מבצע לא פשוט כלל.
מאוחר יותר התבשרתי שמכרתי 2 מכשירים...
זה לא עזר
בסוף הם שלחו אותי הביתה.
הרבה פעמים שלחו אותי הביתה
הרבה פעמים שמעתי את המילים את מפוטרת בגירסה זו או אחרת
אך זו היתה הפעם היחידה בה נאלצתי לפגוש את מי שפיטר אותי, לשבת איתו לשולחן, לשמוח בשמחתו, להעצב בעצבונו.
זה היה בלתי נסבל
עד היום זה בלתי נסבל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@