הכל חדש ונוצץ

קצת קשה לי לספר על זה אך דרכי החדשה הסתיימה עוד בתחילת החודש הקודם. אני מתה מבושה. ככ קצרה היתה הדרך. עכשיו אני שוב בבית ועצוב לי. כן, אני מתה מבושה. שוב שלחו אותי הביתה. נסיתי שוב להראות עסקים כרגיל. אז זהו אני בבית. לא קרה כלום אני הרי רגילה להיות בבית. ויש המון יתרונות בלהיות בבית. לא צריך למהר לשומקום. אפשר לקום בבוקר מתי שרוצים. אפשר לעשות כל דבר בזמני החופשי, לא צריך להתלבש, לא צריך לחפש כל בוקר מה ללבוש, ואם כבר מתלבשים אפשר ללבוש כל יום אותו הדבר, מה שנוח גם אם זה סמרטוט לא ראוי להיראות בציבור. לא צריך להיראות טוב, בין כה וכה אף אחד לא רואה אותי, לא צריך להסתרק, להתאפר, לא צריך כלום. לא צריך לנסוע, לא מבזבזים דלק, כך אני רגילה כבר שנים.

אבל זה באסה, באסה רב מערכתית. אז מה, אני לא אקנה אייפון? לא יהיה לי כסף לאייפון, גם לא אקנה בגד כל חודש, גם לא... כבר שכחתי מה רציתי לקנות. הרי ידעתי זאת בדרכי לעבודה אבל עכשיו אני כבר לא בדרך לשום דבר.

איזו בושה. ומה אומרים הילדים על אמא שלהם? סוסון אמר לי: אני מאוכזב ממך, החייל אמר חבל. אולי תלחמי על זה, אה, אין לי כבר כוח למלחמות. נמאס לי להלחם על כל דבר כאשר הסיכוי להצליח הוא אפסי. יש רק סיכוי טוב להיות פתטית. ואם אני נלחמת איך אני נלחמת. ומה אני חושבת על עצמי, איזה לוזרית, איזה כשלון, שוב נכשלתי. ואיזה עניין עשיתי לאחותי שעשתה את אותו הדבר, אולי היא צדקה. אני אפס אני כלום. מה אני הולכת לעשות עכשיו, לעשות עניין לחולירות האלה ואם לא למה לאחותי אני עושה עניין עד היום ולהם אני מוותרת? טוב אני לא צריכה לפגוש אותם יותר... רכשתי לי כמה חברים בפייסבוק מהעבודה. הם ממשיכים אני נשארתי מאחור. הם בטח התקדמו כבר יפה. איזו בושה, גם מהם אני מתביישת. הם עשו מסיבת פורים, תחרות תחפושות, חשבתי שגם לי תהיה מסיבת פורים, ובפסח אקבל שי לחג חשבתי שיהיה כך ויהיה כך, שום דבר לא יהיה. אשאר כך כמו שאני לנצח, אין תקווה. כל מה שחשבתי שיהיה לי עם תוספת משכורת קטנה כבר לא יהיה, לא אקנה דירה, לא אחליף אוטו, לא אוכל לתמוך בילדים כפי שקוויתי...

לא קרה כלום, איך שבאתי ככה יצאתי, נכנסתי רעבה יצאתי רעבה, ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ישבתי 20 שנה בבית אמשיך לשבת בבית עוד 20 שנה. עד 120 . אז למה בכל זאת אני לא מרגישה כאילו לא הייתי שם מעולם? ולמה אני לא מנסה משהו אחר? הרי בכל זאת קיבלו אותי לעבודה בגילי המופלג למרות שהאמנתי שזה לעולם  לא יקרה. בכז למדתי איזה מקצוע, עשיתי קורס, בכל קבלתי קצת משכורת, בכז הכרתי אנשים שבאו לנחם אותי, אה באסה הכל באסה...