הכל חדש ונוצץ

שבת לקחתי את אמא למסעדה. בניגוד לפעמים הקודמות שלקחתי אותה בשמחה הפעם לקחתי אותה באי רצון. ברור שצריך לפרק לגורמים את תחושת האי רצון הזאת. זו הפעם השניה שאני לוקחת אותה למסעדה הזאת. שם המסעדה רגע רגוע, היא נמצאת בכניסה לעוספיה. בפעם הקודמת שבאנו היא היתה ריקה לגמרי, הפעם היתה איזו קבוצת מטיילים שהזמינה מקום מראש וקצת הפיחה חיים במקום הזה. אין לי מושג למה המסעדה ריקה. האוכל טוב סלאטים זה סלאטים, דג זה דג ולא דוגמית. הם לא מקבלים כרטיס אשראי, אולי זו הסיבה ואולי יש סיבות אחרות. יש גם בסביבה סופרמרקט גדול וזול. ככה שבאמת כל הסיבות הטובות לבוא לשם בשבת, ואף על פי כן היא ריקה ואני אוהבת מסעדות מלאות.

למסעדה הזאת יש הסטוריה משפחתית לא ככ נחמדה. עוד סיבה שאני לא ארצה לבוא לשם. מבחינתי היא לא נחמדה. לאמא יש דעה אחרת עליה...

כשהורי ציינו 50 שנה לנישואיהם, לפני כמעט 10 שנים כבר היינו בסכסוך. הוחלט בלי הרבה ויכוחים והתלבטויות שנחגוג במסעדת נפטון בבת גלים. שבוע ראשון אני שבוע אחרי זה אחותי. אנחנו חגגנו באמת בנפטון. היה נחמד טעים, נקי , מסודר, סלאטים נפלאים, גם האווירה היתה שקטה ונחמדה, שמחתי גם שאני הייתי הראשונה, שהרי אני אמנם הבכורה אך אחותי תמיד ראשונה אצל אמא וזה מאוד מציק לי, אחכ יצאנו לטייל בטיילת בת גלים כשאנחנו צועדים אל פני השקיעה....

עם אחותי הם לא חגגו בנפטון בסופו של דבר. הם חגגו ברגע רגוע. אני לא יודעת למה זה עשה לי רע. היו לי כל מיני מחשבות רעות אין לי מושג למה.

מאז אמא שלי לא שוכחת את רגע רגוע.

בפעם הראשונה שאני הייתי שם היו שם אמא אבא אחותי ילדיה חברה שלה ילדיה ואמה. המסעדה אז היתה מלאה ומאוד פופולארית. לא היה שם מקום כשהגענו. חכינו חכינו, חכינו בפנים, חכינו בחוץ, הנה התפנה שולחן. מיד הסתערתי עליו, בואו בואו הנה יש מקום. אף אחד לא בא. יש אנשים שבאו לפנינו אמרה אחותי והם מחכים כבר הרבה זמן. טוב טוב, זה נכון שאני לרוב מקפידה על תור אבל כאן זה נראה לי לא לעניין. אבל בסיטואציה הזאת אחותי היא הקובעת למרות שאין שום הגיון לקביעות שלה. ויתרתי. ואז המשכנו לחכות. אנשים שבאו אחרינו קיבלו מקום ואנחנו המשכנו לעמוד. מה איתנו שאלתי. עוד מעט עוד מעט וחכינו וחכינו וחיכינו. רציתי ללכת הביתה. הרי כבר היה לנו מקום. מה איתנו שאלתי שוב עוד מעט ענו לי. אבל הגענו מזמן. עוד רגע אמרו לי. עוד רגע ועוד רגע ועוד רגע רגוע אחד. עד שבסוף הבוס הגיע. ערך לנו שולחן.. סופסןף התיישבנו. אמא כל הזמן חייכה : טוב כאן, כיף כאן, יש כאן אוכל מצויין. אני רתחתי מעצבים גם אחרי שהתיישבנו. לא טוב כאן ולא כיף כאן. אה, אז מה קרה? חכינו קצת מה זה משנה, אנחנו אוכלים, אנחנו ביחד וזה כיף כך הם אמרו. נראה לי שכולם נהנים חוץ ממני.

איך היה ? היה נחמד, נכון? אמרה אמא כשסיימנו . לכאן אני לא חוזרת אמרתי. היה נורא. לי היה נחמד אמרה אמא בחיוך....

שבוע אחרי שקמנו מהשלושים למותו של אבא, אמא מבקשת שניקח אותה למסעדה שאנחנו הולכים. סבבה למה לא?

שבוע אחרי זה היא כבר ביקשה את רגע רגוע. זה כבר לא מה שהיה אז, אמא אמרה, כבר הרבה יותר נעים שם.

נכון, זה באמת לא כמו אז. המסעדה ריקה לגמרי, היה פסדר.

אחרי שבוע היא שוב רוצה את רגע רגוע. לקחנו אותה לסאן ביץ'. רגע רגוע יותר טוב, אמרה אמא כשסיימנו. הדג יותר גדול. ... אני אוהבת את סאן ביץ'. על הים, שמש, אווירה, אוכל טוב, מלא אנשים, שירות טוב, כרטיס אשראי. זה  לא טוב לה . לא מספיק אני לוקחת אותה, לא טוב לה. במקום שנעשה לה טובה היא עושה לי טובה... היא כבר הולכת לסחוב אותי כל שבת לרגע רגוע.

אז השבת לקחנו אותה לרגע רגוע. ברור למה עשיתי זאת באי רצון.

וזה עוד לא הכל.

סיימנו את הארוחה והלכנו לקנות בסופר הסמוך. אמא כל הזמן דיברה על הסופר הזה. היא התחילה לדבר על ליל הסדר... היא לא תעשה אצל אחותי. היא תעשה אצל חברה של אחותי. אותה חברה שהיתה איתנו אז ברגע רגוע, אותה חברה שנוסעת עם אחותי לקלאבוטל. והיא רוצה לקנות משהו להביא. אמרתי לה: אמא אני חושבת שא' היא בת שלך יותר ממני. את אמרת שאת הולכת למי שתזמין אותך. א' היא לא בת שלך...  

אבל אני לא רוצה ללכת לסדר ציבורי. אני רוצה בבית של מישהו. היא הזמינה אותי. טוב...

אבל גם זה לא הכל. למחרת אני מזמינה אלי את כולכם. תבואו. כך היא.

אז ככה. היא הולכת שוב ושוב לאותו מקום שהיתה לה שם חוויה נחמדה עם אחותי. היא מתחילה לנצל את זה שמרחמים עליה ולהפוך לי את השבתות, היא סחבה אותי לשם כדי לקנות בזול משהו שהיא מביאה לסדר בביתה של החברה של אחותי חגיגה שאני לא משתתפת בה. למחרת היא מזמינה את כולם. ואני תוהה למה היא כבר לא עושה את ליל הסדר אצלה בבית, אם היא כבר מזמינה. למה אני צריכה לחגוג בחוץ אם למחרת כולם נפגשים. מה כל הקטע הזה....

לפחות היא שילמה את המסעדה ואת הקניות שאני קניתי.

צריך לשנות את הגישה לאשה הזאת.

ואני הולכת לעשות את זה עכשיו