הכל חדש ונוצץ

היום אתה בן 85. לא אתה לא בן 85. נולדת לפני 85 שנה אבל לא זכית. זו השנה הראשונה שמאז שנולדת אין לך יומולדת. זה ככ מוזר.

ככ מוזר שאתה לא פה יותר. אני לא מבינה מה זה לידה. אני לא מבינה מה זה מוות. אני לא יודעת מנין באים ולאן הולכים. לאן הלכת אבא? איפה אתה עכשיו? האם זה באמת נכון שאתה שומר עלינו מלמעלה? האם אתה בכלל נמצא למעלה? ולמה שתשמור עלינו אם לא שמרנו עליך? האם יכולנו לשמור עליך יותר טוב? איפה אתה אבא? מי נמצא איתך שם? האם אתה פוגש את סבתא?

יש לך היום יומולדת אבא ובמקום לחגוג כרגיל, איך שזה כבר היה, אנחנו נשים זר על קברך. גם עכשיו אנחנו רבים באיזה שעה לשים את הזר, אם להתחשב בעבודה של XXXX או בלימודים של XXXX , כן אנחנו ממשיכים לריב כרגיל. הכל נמשך כרגיל אבא... רק יש דברים שאינם כרגיל.

זוכרת איך חגגנו לך בשנה שעברה. כן, בשנה שעברה עדיין חגגנו. עדיין היית פה. אתה כבר לא היית במיטבך. איך הילדים של אחותי השתוללו ואתה פרשת לחדרך, אמא אמרה שזה עצוב, כי אז החליטו גם לא להעניק לך יותר טיפולים. לתת לך למות. קיווינו שתזכה לעוד שנה. לא זכית.

אבא אני פוחדת. פוחדת מהדרך בה הלכת מאיתנו. היא היתה ככ אכזרית. זה לא הגיע לך. ככ מפחידה המחלה הזאת. ככ מפחיד אובדן הזיכרון.

היום הוא יום הולדתך. עד היום שמחתי כשראיתי את התאריך הזה. היום הוא נותן לי צביטה בלב. אבא שלי כבר לא חי. אבא שלי כבר איננו. אם עד היום שמחתי על אנשים שמאריכים ימים היום כשאני שומעת על אנשים שהאריכו יותר ממך נצבט לי הלב. הם זכו, אתה לא. גמני לא. אני לא זכיתי שיהיה לי אבא זקן זקן. לא היית צעיר במותך. אבל גם לא היית הכי זקן בעולם. בבית אבות ההוא אמרו שאתה צעיר. הוא שאמר זאת יש לו אמא בת 90 והיא עדיין צלולה. הו הבית אבות ההוא... הייתי בטוחה שיהיה לי אבא זקן זקן...

אני רואה את דמותך לנגד עיני. האם זה נכון שאתה כבר לא פה? האם נכון כל מה שקרה לך? אני נזכרת בכל מיני דברים. אני לא מסתכלת על תמונות כמו אמא. אני קצת פוחדת אבל אני רואה אותך. ושוב, היתכן שאתה לא כאן יותר? אתה נראה לי ככ חי. אני עוד שומעת את קולך. האם יתכן שקולך נדם? אני זוכרת שחלמתי עליך קצת לפני מותך. היית כזה גבוה, יותר מבאמת, היית כזה שמן, בריון, רעמתך השחורה התנוססה אלעל, עד יומך האחרון היתה לך רעמת שער ראויה להתכבד. אני זוכרת איך הלכת ליד בית הרופא, זה היה בחלום כמובן. ידעתי שתמות. איזה הבדל היה בין דמותך בחלום לבין דמותך במציאות. היית כבר שבר כלי. קטן, צנום, חלש, מכווץ כולך, אני חיפשתי בשבילך מקום שם בבית הרופא. שתסיים את חייך בצורה מכובדת... זה לא הלך.

אני נזכרת ביום ההוא שראיתי אותך לראשונה כשנודע על מחלתך. נראית כרגיל, עם החולצה המשובצת הנצחית והמכנסיים הקצרים... יש כאלה שהחלימו מסרטן. אתה לא. למה אתה לא? אני מקווה שאמא לא מכרה או מסרה את החולצה המשובצת... אני נסעתי אז להולנד... חשבתי לבטל את הנסיעה... לא ניכרה בך אז שום מחלה... אני נזכרת בכל מיני דברים.. כן אבא, עכשיו יש רק זכרונות. ומצבה. לא נותר דבר. 

אני זוכרת דברים טובים, אני זוכרת דברים רעים אני זוכרת את השנה האחרונה לחיייך בה איבדת את הזיכרון והכל מתערבב לי. קצת קשה לי עם הערבובים האלה. זה מטלטל רגשית. מתחיל באהבה, שמחה, קורת רוח, ממשיך בכעס, מסתיים בחמלה , בדאגה, בפחד, בעצב.... החיבור שלנו הולך לימים קודמים. הימים בהם הייתי ילדה קטנה, ואתה עבדת, והדלקת את הפרימוס, ובשבת היה הכי כיף כי לא עבדת ונסענו לסבתא. אבא בא תמיד אמרתי... אני רוצה להיות שוב ילדה קטנה... שתניף אותי על הכתפיים, שאגרד לך את הגב... גם בימיך האחרונים ביקשת שאגרד לך את הגב.. גרדתי, גרדתי את הגרורה...

כן, הכל מתערבב אבא...

ביי אבא, אני עוד מעט באה לבקר