הכל חדש ונוצץ

מלחמת לבנון הראשונה או כפי שקראו לה מבצע שלום הגליל פרצה השבוע לפני 30 שנה לא ברור איזה תאריך. נדמה לי שזה היה 6.6.82 . כחודש וחצי אחרי שהחזרנו את סיני. זו היתה מלחמה יזומה שביקשה להתרפק על הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, ולהחזיר את עטרת צהל ליושנה שנפגעה עמוקות במלחמת יום כיפור. זה לא צלח. פגז לא נופל באותו מקום פעמיים ולא מנצחים פעמיים במלחמה שמתחילה בערך באותו תאריך. מבחינתי זו המלחמה המיותרת הראשונה.

עם פרוץ המלחמה נראו חיוכים באוויר. אנחנו נראה להם אמר הרחוב. אבל דברים התחילו להשתבש. פיצוץ גדול במפקדת צהל גרם למותם של 75 חיילים, הנסיון האמריקאי 'להמליך' את באשיר ג'ומייל לא צלח ומכת מוות קיבלה המלחמה עם האירועים בסברה ושאתילה. זו הפעם הראשונה שהציבור הישראלי יצא בגלוי נגד מלחמה. תמונות של חיילים פורסמו בעיתון. באחת מהן ראיתי בחור מוכר מהחוג לריקודי עם. רק אחרי זה גליתי שאלה הן תמונות של ההרוגים ונעשה לי רע. נראה לי שסדר האירועים הפוך ממה שמתואר כאן.

אני הייתי אז אמא טריה. עובדה זו הפכה לי את הראש בנוגע למלחמות. אם עד אז לא הייתי ממש רגישה לנושא הרוגים ופצועים ואפילו ששתי אלי קרב הפעם התחלתי לחשוש. עכשיו יש לי תינוק. בן. מה יהיה כשהוא יגדל? ומה בקשר לאמהות שבניהן נפלו? האם חייבים בכלל לצאת למלחמות? האם היינו חייבים לצאת לשלום הגליל הזה? מה בכלל היתה העילה לצאת למלחמה? הגבול הלבנוני היה כבר די שקט. אמנם יצאו משם פיגועים נוראים כמו הפיגוע בכביש החוף, הפיגוע בנהריה של סמדר הרן, מעלות, אביבים, משגב עם. אבל עכשיו היה שקט. חצי שנה . העילה הרשמית היתה הפגיעה בשגריר ארגוב. מה הקשר ללבנון? ולמה בעצם המעצמות לא מגנות אותנו כפי שנהגו לעשות אחרי תגובות שלנו לפיגועים? התחלתי להבין אט אט שזו בכלל לא מלחמה שלנו. זו מלחמה של אמריקה והחיילים שלנו נהרגים בשביל אמריקה. לא. לא רוצה מלחמות בשביל אמריקה. לא רוצה מלחמות בכלל. וביום הזיכרון כאשר מנחם בגין ביכה את חיילינו אמרתי אל תשלח אותם למלחמות מיותרות ואחכ תבכה...

בדיוק חזרתי לרחובות כשהמלחמה פרצה. הייתי לבד בבית. בעלי היה רוב הזמן בעבודה במכון ובסוף השבוע יצא לעבוד בבנק הדם. לא ראיתי אותו הרבה. הייתי כמעט כל הזמן לבד ודי חסרת אונים. אם הוא לא עבד הוא היה יוצא לקניות ולא חוזר. שבת ראשונה ברחובות פרצה מלחמה ואני לבד. לא, לא גייסו אותו. והתינוק לא הפסיק לבכות. לא ידעתי מה לעשות . נסיתי להכין לעצמי סלאט, לא יכולתי. נסיתי להניק אותו, להאכיל בבקבוק, הוא לא הפסיק לבכות. חשבתי שאני משתגעת. ראיתי גם שבמהלך הבכי פתאום התינוק נמתח פורש את ידיו ומתכווץ. מה קורה לתינוק הזה לכל הרוחות? הייתי גם חדשה בשכונה. לא הכרתי אף אחד. לפתע נכנסה שכנה מהבית הסמוך. ' שמעתי את התינוק שלך בוכה, חשבתי שבעלך מגוייס אז באתי לעזור' היא אמרה. לא הוא לא מגוייס, אמרתי הוא סתם עושה תורנות, הוא כל הזמן עוזב אותי. תודה לך' אמרתי. היא לקחה את התינוק בידיה, הוא מיד נרגע. כך הצלחתי סוף סוף להכין לעצמי את הסלאט. 'תודה. תודה לך. אמרתי כשעזבה.

סיפרתי את זה לבעלי כשחזר הביתה. למה אתה כל הזמן עוזב אותי? אני אלמנת קש. חושבים שאתה מגוייס, אני לא חייבת להשאר כך לבד. 'רצית תינוק טפלי בו' הוא אמר. כן אני אטפל בו אמרתי בהכנעה....

באוגוסט גייסו אותו למלחמה. למילואים. חזרתי לבית הורי לתקופה זו. סוסון היה אז בן 4 חודשים, שהיתי שם חודש והפעם היה לי כיף, ממש כיף. ההורים טיפלו בו ההורים טיפלו בי, גמני טיפלתי בתינוק אך לא כל הנטל היה עלי, בודאי שהייתי פטורה מבישולים ועבודות הבית, סוסון התפתח יפה, הייתי יוצאת איתו לטיול מקומי, כך בשכונת ילדותי, אחותי היתה בחול כך שהייתי בת יחידה וזכיתי לכל הפינוק האפשרי...

כן, אלה חוויותי מהתקופה ההיא...

לא הפכתי רגישה לכאבו של האויב בעקבות מלחמה זו. אולי תינוק לבנוני בגילו של סוסון עשה לי משהו כאשר נפצע אך בנוגע לסברה ושתילה נותרתי אטומה לגמרי. אני מוצאת שהכאב שלנו קודם לכל כאב אחר. לא קבלתי את זה שאנחנו אחראים לטבח הזה. אם הפלנגות הנוצריות טבחו במוסלמים במה אנחנו אשמים? נראה לי היום שזו תחילת הרעה החולה שנפלה עלינו. האשמה עצמית . כאן זה התחיל והיום אנחנו איפה שאנחנו.... תחושה של כשלון מלווה אותנו מאז המלחמה ההיא. תחושה שלא עוברת.

לא יודעת. בא לי לשכתב את הפוסט הזה. מכל מקום תודה על התגובות