הכל חדש ונוצץ

המלחמה הסתייימה הבנים שבו הביתה הבן חזר מבסוט היה מעניין הוא אמר.

המלחמה הזאת לקחה אותי כמה שנים אחורה למלחמה שלי. מלחמת יום כיפור.

המלחמה פרצה חודש ומשהו אחרי שהשתחררתי

קיבינימט - אמרתי - 20 חודש ישבתי בבסיס המסריח הזה ולא עשיתי כלום. חברה התחילו להשתגע מרוב שיעמום. המפקדים כבר לא ידעו איך לרדת על החייילים כל פעם המציאו משהו חדש. חוקים חדשים תקנות חדשות פקודות חדשות רק כדי למרר לחיילים את החיים. משפטי מלביש, משפטי טמטומת ריתוקים תרגילי סרק. ועכשיו כשהשתחררתי פרצה מלחמה. מרגיז. אני רוצה מלחמה. כמו שאמא שלי לחמה במלחמת השחרור. היא סיפרה איך החזיקה נשק, איך היא יצאה להקים קשר תחת אש, הפחדנית הזאת ומה אני עשיתי בצבא? כלום. באסה.

לא פחדתי מכלום כשפרצה המלחמה ההיא. היתה אזעקה עולה ויורדת ואני המשכתי ללכת ברחוב כאילו לא שמעתי כלום. בניגוד גמור לששת הימים אז הייתי מתה מפחד. רק שיגייסו אותי. רק שיגייסו אותי. וכך כשאני במצב נים לא נים הגיע הטלפון המיוחל. מה? באמת? לא האמנתי. מחר את מתייצבת בבהד 7 . וואו. אני לא מאמינה.

כמה שהייתי מחורפנת עד הגיוס אין לכם אפילו מושג. עבדתי באיזה מקום לא היה לי חשק לעבוד דאגתי לחברי ליחידה שיצאו לקרבות בלעדי. בעיקר לאיש ההוא. אמרו לי שהוא בסדר. הוא עלה לקרבות מאוחר יותר. ראיתי חברים ממקום העבודה יוצאים לקרבות. 2 מהם לא חזרו. רק שיקחו אותי כבר. והנה סוף סוף לוקחים אותי. איזה כיף.

גם את הבן שלי לא לקחו לקרב מיד. כשפרצה המלחמה הוא היה באיזה בסיס בצפון. אני כמובן לא ידעתי את זה. ידעתי שהוא לא נמצא ביחידה שלו אבל לא היה לי שום מושג איפה הוא. הוא חזר הביתה לסופש מחורפן כולו. עצבני נרגן כועס ומוטרף. באותו רגע נזכרתי איך אני הייתי לפני מלחמת יום כיפור. אני בתור אמא כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. האמא שבי שמחה שהילד בבית. החיילת שבי התבאסה נוראות. פעם אני אמא מודאגת ומפוחדת פעם אני חיילת גאה ששה אלי קרב. בסוף הוא ירד לקרב. האמא שבי מתה מפחד, החיילת שבי התנפחה מגאווה.

עכשיו זה נגמר וטוב שכך.