היד שלי שבורה. אני בגבס. צריכה לעבור ניתוח. הכל מואט או נעצר
ואני נזכרת איך שברתי פעם רגל וזה דפק לי תוכנית שככ חיכיתי לה....
זה היה באמריקה. שנה לפני זה מישהו הציע לי לבוא למרתון ריקודי עם בהרי הפוקונוס פנסילבניה. לא בא לי לנסוע. אבל החלטתי שאני כן נוסעת למרות הכל. התארגנו במכוניות, הזמנו חדר במלון ויאללה נוסעים. אני התארגנתי ברכב עם אמריקאית אחת בשם רוזן שנחשבה לטיפוסית סנובית ולא נעימה. הסתדרנו נהדר. אני ניווטתי אותה, היא נהגת מצויינת חסרת חוש כיוון ולי דווקא יש חוש כיוון טוב כך שיצאתי עם מחמאה שבמקום להיות נודניקית ומפונקת כמו חברות אחרות הייתי לה ממש לעזר. המרתון היה נפלא. האווירה נהדרת, צחוקים, דחקות שירים, מצברוח נהדר. חזרה לא התחשק לה לנהוג וכך מצאתי את עצמי עם אחד הגברים בחבורה. זו היתה התחלה של רומאן.....
חלפה שנה. הגיעה עת המרתון, כבר הזמנתי מקומות, נרשמתי לסדנאות, הכל היה מוכן ואז חוג לריקודי עם אני עושה תנועה לא טובה, מעקמת את הרגל, נופלת על הרצפה, קמה כמו פנתר, מתחילה ללכת, ככל שהולכת יותר כך מתקשה יותר. זה שבר. נקע לא כואב ככה. הגבר שבחבורה סוחב אותי על הכתפיים לא יכולה ללכת. למחרת רנטגן, גבס... הם נסעו למרתון אני נשארתי בבית...
אני מקווה שזה לא מה שהולך לקרות עם ההופעה שלנו. ההרגשה דומה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@
